Jewish Tragedy in Bedzin personal Diary

The original diary was written in Yiddish after the Holocaust by my father, Yechiel Hershkowitz  Z”l, 1918-1979

My father lived on 27 Zamkova Street, in Bedzin, near the Great Synagogue

Website design and typing: Benny Hershkowitz (son)

EMAIL to Benny Hershkowitz

Translation from Yiddish to Hebrew  by Dr. Leah Gurfinkel

Translation from Hebrew to English By Dvora Mann

Photo of the Hershkowitz Family 1936 in Bedzin

Yechiel Aharon is sitting to the left, his grandmother, Nissel, next to him. Seated to the right is grandfather Yisrael Yosef. The sisters, Frimet and Ruchama Baila, are standing

There was another brother, 20 years older than my father, Mordechai Pinchas((I don't know what happened to him)

On September 1, 1939, armored vehicles stormed with full force on the roads of Poland.

The German army invaded all of Poland’s roads, cities, and towns

Everywhere, people were fleeing, families were dragging small carts, loaded with their shabby belongings and basic necessities

In the little handcarts, they also "crammed" in sick family members. They were all panicking, trying to flee. No one knew where they might go to save their poor lives

From time to time it became clear in which streets the German executioners shot the Jews you knew, innocent people, in order  to arouse fear and terror

We heard the German fighter-planes above. Their mission was not necessarily to attack the Polish army, but rather to bomb the cities and kill the wandering masses who were boarding trains and the homeless searching for a place where they may sleep for a few hours

Every day new decrees were issued, The gold, the silver, and the copper had to be handed over. The Jews relinquished all they had, hoping to be left in peace, yet nothing helped

The Germans demanded of the Jewish community members in areas under their control to pay money.. That is how they planned to carry out their filthy acts with the assistance of the Jewish committees. All the directives and decrees came directly from the German chief executioner. This fact made it evident that all European cities received the same orders

The Jewish Councils were forced to set up hard labor groups in    the cities every day. In addition, from the beginning, Jewish men, women, and children were forced to wear wide ribbons on their left sleeves that would indicate that they were Jews so that they could be more easily identified as such. There was no food for everyone. All the little money was gone – the Germans took it all for the war needs. All the savings in the bank were taken out and they gave in return 20 or 50 paper cigarettes. Hence it was impossible to buy small things like milk and the like

The Jewish Councils were forced to provide daily groups of laborers in the cities. Additionally, from the very beginning, Jewish men, women, and children were forced to wear wide ribbons on their left sleeves  to indicate that they were Jews, so that they could be easily identified. There was not enough food for everyone. The little money they had was gone. The Germans confiscated all the Jewish assets for funding their war efforts. People's savings accounts were emptied by the Germans. In return, they gave the account owners 20 or 50 paper cigarettes. It became impossible to buy staples such as milk and the like

When the bakers baked, people stood in line for a whole day, in the hope of getting a small piece of bread. While waiting, fights broke out, which led to the Germans firing at the crowds and killing innocent people

When they finally reached the baker and received their small piece of black bread, the Germans would snatch it from their hands and give it to the Christian Poles. The Jew returned home without the bread, tormented, and humiliated

It was worse for those with small children. Knowing there was no way to provide them with food was heartbreaking. The same was true of the sick family members

I am telling you about my historical experiences not for literary purposes or just stories – I tell the real truth – at least it will remain for future generations – so that Jewish generations can read and draw conclusions

My city of Bedzin in Poland was almost entirely a city of Jews, and was called Jerusalem of Zaglebie. A city of Torah scholars  and  writers.  A city that was full of Jewish goodness and youth ,whose heart beat the Zionisict spirit . It had all the Zionist organizations, it had Yeshivot. Its synagogue was visited not only by Jews, but also by Polish dignitaries

Every home, every house of prayer, and all groups of worshipers from all walks of life, appreciated the beauty of Jewish art


Jewish Bedzin was known for its simple workers. Each house had a small workshop – each Jew worked on something else. The goods were exported to Silesia

Jewish porters, shoemakers, and tailors organized themselves unofficially to secure and defend against anti-Jewish attacks by local youths

It is worth noting that when the Christian boys enlisted in the army, they used to pretend to be drunk and on their way to enlistment "revenged" the innocent Jews, and beat them as much as they could. When they entered Bedzin, the Organized Defense came out to meet them. The simple porters or the Patex brothers would break their bones and avenge them

Precious Jews were in Bedzin

The war broke out in September 1939. It cannot be said that it was a war between Poland and Germany. The Germans simply attacked Poland, and the Polish army, out of fear, dispersed everywhere

 The Jews were the first to feel the revenge

Each Gestapo in itself was an 'angel' of death. Each of the Gestapo boasted of the number of Jews he killed

During the Selichot days, the Gestapo entered the home of the Malach family, cast out 17 men and teenage boys, dressed in their kapotes (Chassidic coats), led them to the Governor’s courtyard, and shot them all to death. It happened to many other Jews. It was impossible to escape

The Great Synagogue of Bedzin

Shabbat before Rosh Hashana

As known, Jews were not allowed to leave their homes from six in the evening to six in the morning

Germans and their Polish aides poured gasoline through the window and set the synagogue and the Beit Midrash on fire, like a small Beit Hamikdash (Holy Temple in Jerusalem). Our family was together in a room located next to the synagogue

Original photos of propaganda postcards of the Nazis ימ"ש ,that my father purchased and sent to the United States

A photo I recently received from an archive from Poland

The burning of the synagogue, the gunfire, and screams of the people whose relatives were shot, penetrated the burning houses

It was hell on earth that no one can describe-the German executers scattered to the Jewish houses, threw grenades into them and fired into the Jewish rooms . Our house at Leibish Liver in Zamkova 27 started burning and a bullet entered it – the smoke caused suffocation and we saw we were about to burn alive.. The only question left was what is the easier death, that of fire or of shooting

The burning of the synagogue, the shooting, and screams of the people whose relatives were shot, penetrated the burning homes

It was hell on earth. No words can describe the horror

The German executioners scattered  to the Jewish houses, threw grenades into them, and fired their guns through the windows.

Our house, at Leibish Liver on Zamkova Street number 27, began burning.  A Bullet penetrated it. The smoke suffocated us, and we realized we were about to burn alive. Whoever came out was shot. We had to choose then the easier death; by fire or by a bullet

Original photo of a Nazi propaganda postcard my father purchased and sent to the United States

After the aunt heard that my father had survived, she sent these pictures to Israel after finding out the name of Rabbi Yisrael Larehovsky from the city of Diwart 

(Two pictures of the Nazis burning wigs and a picture of the back with my father writing to his aunt)

Translation of the back of the photo

Dear Aunt, Uncle, and Family

 I am writing to you about the Jewish tragedy in Bedzin. When German beasts savaged the Jewish people. When Germans destroyed yeshivas and burnt alive decent and righteous Jews. It is impossible for a civilized human being to envision how in our days, such savagery and such torture can be afflicted on the innocents. I am sending you the picture that shows the burning of a Chassidic Jew with a candle

In my Shabbat suit, I notice holes not far from my heart. I am sure that three bullets penetrated my body. I look for blood, as it is not possible to be shot three times without sustaining an injury. I ask my mother to check. She finds no blood. I feel good, and I do not collapse

But who in those days thought only of himself?

All of us, Father, Mother, Frimet, my sister, and Frimet’s 10-year-old son – discuss which way we may choose to die

I believed that death by a bullet was less painful. I was anxious to go out. My sister asked that I wait until the last minute. Meanwhile, some of the flames in our room above us provided some light

I noticed the three holes in my suit. My shirt was on crookedly. The bullets apparently pieced the shirt in an angle away from my body. I was not harmed.

Outside, the recurring cries and screams of "Shema-Israel" were heard, from the Jewish tenants whose homes were burning

At midnight, the Germans believed they had finished their filthy job and that no Jew was left alive. Then they left. When it got quieter outside, we crawled out of our houses and fled beyond the mountains. We entered the home of our acquaintance, Hulawa, who lived by the river, Tcharna Peshmesh. His landlady was a Christian. She held on to her son and wished to throw us out and avoid “suffering from the simple dirty Jews". But in the end, her pity overcame her disgust, and she allowed us to stay the night with our Jewish acquaintances

At six o’clock the following morning, I ran to see if our house burned down completely , and check if it was still inhabitable

The Germans responsible for the destruction met me on the way and said: "Tell us the truth. Who burned all the houses, and who is responsible for all the corpses lying outside?"

I could not say they themselves did all this, for fear of being shot

One hundred victims lost their lives that hellish night

Interestingly, as I was standing in our house, evaluating what burnt and what can still be salvaged, mourning the loss, Christian Poles came by and said, "Give me this, give me that. You are not going to live much longer, and you will have no need for these things."

My heart ached as the forces of darkness gained sovereignty over the poor and tortured people. I asked the Christians to leave and stop irritating me

At 10 or 11 that morning, my sister, whose husband was shot by the German murderers, arrived. We already knew of the trouble befalling our people, but now we had to deal with our ordeal. My sister helped, and we collected a few things left in the house. We went to the Talmud-Torah house and settled there

The Jewish Council (Judenrat)

The Jewish Council received new orders daily

As is well known, the Germans planned to build a highway 40 meters wide from Berlin to Moscow. In Upper Silesia, which today is in the communist part of Germany, they stationed a labor camp every 10 kilometers, with 400 young people in each camp

These young laborers dug the sand by hand and by machine, loaded it on small wagons, pushed it for a mile or two, until a small train arrived and took the cargo for the purpose of building the highway

The Jewish Council of Bedzin first sent their quota of workers from the lower class, poor and the suffering families, whose sons were the first to be taken into forced labor in the camps

 On 10/27/40, young people received paper notes advising them to present themselves at an orphanage in Bedzin


We were glad to be considered productive, thinking it may result in an improved situation for the Jews and ease the harshness of the imposed decrees

Jews are trusting people and tend to believe in all. The notion that the cultured and civilized German nation could commit such atrocities never entered anyone’s mind

On Simchat Torah, I received a note from the Jewish Council. I was asked to report to the orphanage early the next morning and to join the labor force. An argument ensued in our room at the Talmud Torah. Being the youngest child, I was everyone’s favorite. My mother and father cried silently, fearing they may never see me, their son Yechiel, again. My sisters, Frimet, Ruhama-Baila, and the three children, who were also present, attempted to comfort my parents

“Dear parents,” they said. “Remember the miracles that he already experienced.” They spoke about the bullets that missed me when our house was burning alongside the synagogue. They spoke of a second time when the Germans’ shot missed me as I was waiting for bread at the baker’s shop. “Now, too,” they added, “God will watch over him at the labor camp, and he will return home safe and sound.”

The issue at hand now was that of food and clothes. What was there to equip me with, as most everything had been burned. My mother found a small bag, and in it, she packed all she can find. My father accompanied me to the orphanage

As we passed by the Bedzin's hospital, the manager, known as Leizer the Yellow, came running with his 14-year-old son, who hit my father's shoulder with a stick

I was upset. I grabbed the stick and threw it over the hospital fence. I pushed the boy hard, and he fell. We feared he might take revenge, but off he ran, and we continued onward toward the orphanage

The building was located far behind the city. Hundreds of people had already gathered there, each holding his bundle. Parents and family members, who accompanied the young men ,were standing there too, not knowing this was their child’s last journey and the last they’ll ever see of him

Jewish policemen shoved the young people inside the orphanage, and the anguished families returned to their homes, thinking that they may see their children again

  The SA(Sturmabteilung) men assigned to guard us, wore black coats, and with Swastika on their arms. They organized us in groups of hundreds. Before long, Kapos showed up and took charge of us, the people of Bedzin

Yankele Ehrlich became a Kapo

Four hundred young people stood ready to march to the train station; among them, ten girls who were most probably destined for kitchen work

There was no food provided that entire day. We traveled overnight, and by morning we arrived in Falkinberg – a city in East Germany’s Upper Silesia

From there, we walked as soldiers. Left, left. One, two

We were commanded to sing as we walked. So, we sang Hallelujah in a familiar melody. We were very tired after the 10-kilometer walk that ended in a camp called Kleinmengersdorf

 It was a barracks camp. In each barrack there were 24 people and bunk beds.

We dropped tired

First there were camps

Labor camps

We did not know what was to befall us. There was no water or electricity. Everything was new. We washed our faces with the tea we were given to drink

On the first day of camp, the work involved preparations for the first camp

An older Jew named Tzion, who spoke German and Polish, served as a go-between and conveyed the orders in the camp. Rumor had it that he was a “Meshumad,” an apostate

Our work began on our second day, building a 10-kilometer highway. Similar camps with similar conditions were erected 10-kilometers apart. We dug out sand and loaded it on trucks. It was hard physical work

The Jewish Kapos pressed laborers to load the trucks to capacity. For the weak among us, this was the early taste of hell. They were the first to experience blows to their bodies,  because they were unable to work ,due to their weakness

The weak were accused of laziness and unwillingness to work. Among them were the learned Torah scholars. Due to the deficiency of food or perhaps due to refusing non-kosher food, they fell like flies

It was hard to get used to the thin soup and 300 grams of bread, but then, it was still possible to receive food packages from home, which also raised morale

Postcards were still allowed to be written, and there was still somebody to write to

We did not know that their conditions back home were worse than ours, as the postcards were written in German-Yiddish, and open to German censorship

So the families back home, like us, wrote that things were well and fine. To let the family know a bit of the truth, we asked them to send “regards to the baker,” from which they learned we did not have enough food. In turn, when they asked about our “great grandfather,” we understood that their situation was worse than death

פורסם בקטגוריה מאמרים בנושא יודאיקה | עם התגים , , , | להגיב

ארונות קודש ניידים בתקופת הקורנה

תקופת הקורונה

בתקופת הקורונה הייתה הנחיה אסור להתפלל במקומות סגורים

כל הקהילות התחילו לקיים מניינים ברחוב, מרפסות, חצרות

ארון הקודש הראשון שייצרתי בתור תחביב בשנת 1997

ארון זה תרמתי לקהילה. הוא הושאל לבתי כנסת בהקמה, משמש לבתי אבלים, משמש לתפילות ימים נוראים בבית העם לתפילות משותפות דתיים וחילוניים

בשנת 2001 הארון נלקח לתערוכה במתנ"ס המקומי לתערוכת יצירות עממית בקהילה"

לאחר תכנון המידות רכשתי עץ מצופה פורניר אלון, תכנון דלת שתפתח ב 180 מעלות.

על הדלת חרטתי בראוטר את הפסוק "כי מציון תצא תורה", בתחתית הדלת ציירתי את ירושלים וחרטתי. בחתיכות עץ אחרות בניתי לוחות הברית ושני אריות.

על הכתר של הארון חרטתי "ויהי בנסוע הארון", את הארון ציפיתי בלכה.

סיום בניית הארון קיץ 1997.

לאחר מכן החתן שלי אמר לי שיש לו ספר תורה קטן בגובה 50 ס"מ

התנדבתי וייצרתי ארון קודש קטן ובחצר המשותפת של הבניין מקיימים מניינים, לכל תפילה מורידים את הארון

במניין שאני משתתף לא היה ארון והיינו צריכים לפני החגים ייצרתי ארון גדול יותר בגובה 1.20 מ' עם דלת מתקפלת

העיטורים ייצרתי לוחות הברית ושתי אריות משני צדיו

הפסוק "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" בחריטה ידנית

על הידיות צרבתי "פתח לנו שער" , בראש הארון חרטתי "ויהי בנסע הארן"

בתוך הארון יצרתי חריטה על לוח פלסטיק דו שכבתי בצבע זהב "בריך שמה"

עיטורים לארון נייד

לוחות הברית מרובעות לדעת חב"ד, מוטיבים של "שבעת המינים" שידבקו על דופן הדלת

ידיות לארון יש אפשרות גם לתלות פרוכת מעוטרת

פורסם בקטגוריה מאמרים בנושא יודאיקה | עם התגים , | סגור לתגובות על ארונות קודש ניידים בתקופת הקורנה

הטרגדיה היהודית בבנדין, יומן אישי

המקור יידיש יומן אישי נכתב לאחר השואה ע"י אבי יחיאל הרשקוביץ ז"ל 1918 – 1979

היה גר ברחוב זמקובה 27. בנדין ליד בית הכנסת הגדול.

הקלדה ועיצוב באתר ע"י הבן בני הרשקוביץ

תרגום מיידיש דר' לאה גרפינקל

 ב 1 לספטמבר 1939 שעטו במלוא הכוח וההתלהבות בכל דרכיי פולין משוריינים ומכוניות  ממונעות.משפחת הרשקוביץ יחיאל אהרן יושב בצד שמאל לידו הסבתא ניסל בצד ימין הסבא ישראל יוסף העומדות האחיות פרימט ורוחמה ביילה. היה עוד אח גדול מאבי ב 20 שנה מרדכי פנחס (לא ידוע לי מה קרה איתו)

 צבא גרמני פלש לכל הדרכים, הערים והעיירות. בכל מקום נראים כבר אנשים על משפחותיהם נמלטים כשהם גוררים במו ידיהם את עגלותיהם הקטנות ובתוכן הצרורות העלובים של מעט החפצים הנחוצים. בעגלות הקטנות "ארזו" גם בני משפחה חולים וכולם נמלטו בבהלה עצובה, מבלי לדעת לאן אפשר לנסוע כדי להציל את חייהם המסכנים.

מפעם לפעם התברר באילו רחובות ובאילו דרכים ירו האורחים החדשים התליינים הגרמנים, ביהודים שהכרת, אנשים חפים מפשע וזאת בכדי לזרות אימה ופחד. שומעים את טיסות האווירונים הגרמנים אך לאו דווקא במטרה להפציץ את הצבא הפולני, אלא פשוט להפציץ ערים תמימות ואנשים נודדים העולים לקרונות הרכבות. אלה היו מלאים בחסריי בית שחיפשו מקום לינה למספר שעות.

בכל יום נגזרו גזירות חדשות. צריך היה למסור את הזהב, הכסף, הנחושת- היהודים מסרו את הכול, ובלבד שיתנו להם לחיות במנוחה. אך דבר לא עזר. הגרמנים דרשו מחבריי הקהילות היהודיות באזוריהם שישלמו כספים. כך רצו לבצע בעזרת המועצות היהודיות את המעשים המטונפים אותם תכננו לעשות- כל ההוראות והגזירות הללו הגיעו היישר מהתליין הראשי בגרמניה. הנה הסימן לכך שבכל עריי אירופה היו הפקודות זהות.

המועצות היהודיות הוכרחו להעמיד מדי יום קבוצות לעבודת פרך בערים. בנוסף, נאלצו למן ההתחלה גברים, נשים וילדים יהודים לענוד על שרולם השמאלי סרטים רחבים שיסמנו שהם יהודים על מנת שאפשר יהיה ביתר קלות לזהותם ככאלה. היה חסר אוכל לכולם. כל הכסף הקטן נעלם- הגרמנים לקחו את כולו לצרכי המלחמה. כל החסכונות בבנק הוצאו ונתנו תמורתם 20 או 50 סיגריות מנייר. מכאן שהיה זה בלתי אפשרי לקנות דברים קטנים כמו חלב וכדומה.

כשהאופים אפו, נעמדו אנשים בתור למשך יממה שלמה, כדי לקבל חתיכת לחם קטנה.  במשך העמידה בתור פרצו קטטות, ואז ירו הגרמנים במכונות ההרג שלהם והרגו אנשים חפים מפשע. כשכבר התקרבו המחכים בתור לאופה וקיבלו את חתיכת הלחם השחור, חטפוה הגרמנים מידייהם ונתנוה לגויים הנוצרים. היהודי שב לביתו ללא הלחם, מיוסר ומושפל.

גרוע יותר היה למי שהיו לו ילדים קטנים- הלב כאב, כי לא היה מנין להביא להם אוכל. הוא הדין לגבי בני משפחה חולים.

אני מספר על חוויותיי ההיסטוריות לא למטרות ספרותיות או לסתם סיפורים- אני מספר את האמת לאמיתה- תישאר לפחות היא לדורות הבאים- בכדי שדורות יהודים יוכלו לקרא ולהסיק מסקנות.

עירי בנדין שבפולין הייתה כמעט כולה עיר של יהודים, והיא נקראה ירושלים של זגלביה. עיר של תלמידיי חכמים, של סופרים. עיר שהייתה מלאה רק בטוב יהודי, בנוער שבליבו פיעמה הרוח הציונית- היו בה כל האירגונים הציונים, היו בה ישיבות. את בית הכנסת שלה באו לראות לא רק יהודים, אלא גם אישים פולנים רמי מעלה. כל בית, כמעט כל בית-תפילה או סתם חברת מתפללים מכל שכבות העם התפארו מיפי האמנות היהודית-

בנדין היהודית נודעה בעובדיה הפשוטים. בכל בית היה בית-מלאכה קטן – כל יהודי עבד במשהו אחר. את הסחורה ייצאו לשלזיה- הייתה גם הגנה בלתי מאורגנת של העם הפשוט כמו של סבלים, סנדלרים וחייטים. כדאי לציין שכאשר הנערים הנוצרים התגייסו לצבא, הם נהגו להעמיד פני שיכורים ובדרכם לגיוס "באו חשבון" עם היהודים החפים מפשע והיכו בהם  ככל שרק יכלו. כשנכנסו לבנדין יצאה לקראתם ההגנה המאורגנת.. הסבלים הפשוטים או האחים פטקס היו שוברים את עצמותיהם ונוקמים בהם. יהודים יקרים היו בבנדין.

המלחמה פרצה כידוע בספטמבר 1939. אי אפשר לומר שהייתה זו מלחמה בין פולין לגרמניה. הגרמנים פשוט תקפו את פולין והצבא הפולני מרוב פחד התפזר לכל עבר. היהודים היו הראשונים להרגיש את הנקמה- כל גסטפו לכשעצמו היה מלאך מוות. כל אחד מהם התפאר במספר היהודים שהרג- בימי הסליחות שהתקיימו בבית משפחת מלאך הוציא הגסטפו מהבית 17 גברים צעירים ובוגרים. הם יצאו במעיליהם ונורו בחצר מושל המחוז. כך גם קרה ליהודים רבים אחרים. בקיצור, היה בלתי אפשרי להימלט.

בית הכנסת  הגדול של בנדין

שבת שלפני ראש השנה- כידוע אסור היה ליהודים לצאת מהשעה 6 ועד לשעה 6. הגרמנים עם עוזריהם הפולנים שפכו בנזין דרך החלון והעלו באש את בית הכנסת ובית המדרש. זה האחרון היה כמו בית-מקדש קטן. היינו ביחד כמשפחה אחת בחדר שהיה ליד בית הכנסת. תמונות מקוריות שאבי רכש כגליות תעמולה של הנאצים ימ"ש ושלח לארצות הברית

תמונה שקבלתי לאחרונה מארכיון מפולין

שריפת בית הכנסת, היריות וצעקות האנשים שקרוביהם נורו חדרו לבתים הבוערים. היה זה גיהנום עלי אדמות שאיש אינו מסוגל לתארו- התליינים הגרמנים התפזרו לבתי היהודים, השליכו לתוכם רימונים וירו לתוך החדרים היהודים- ביתנו שאצל לייביש ליוור בזמקובה 27 החל לבעור וכדור נכנס לתוכו- העשן גרם למחנק וראינו שאנו עומדים להישרף חיים. מי שיצא החוצה נורה. נותרה רק השאלה מהו המוות הקל יותר, זה שבאש או בירי.

תמונה מקורית שאבי רכש כגלויית תעמולה של הנאצים ימ"ש ושלח לארצות הברית לאחר שהדודה שמעה שאבי שרד שלחה תמונות אלה לארץ לאחר בירור שמו הרב ישראל לרחובסקי מהעיר דיווארטתרגום של גב התמונה

דודה יקרה, דוד ומשפחה

 אני כותב לכם על אודות הטרגדיה היהודית בבנדין. כשחיות הפרא הגרמניות השמידו בצורה נוראית כל-כך את העם היהודים. כשהגרמנים השמידו את בתי המדרשים, או שסתם הוציאו מתוכם את היהודים הטובים והישרים ביותר ושרפו אותם חיים. אין בן- תרבות מסוגל לתאר לעצמו איך אפשר היה בימינו אנו לקחת חפים מפשע ולענותם בצורה כה איומה. אני שולח להם את התמונה המראה כיצד שורפים בעזרת נר יהודי מן החסידים

בחליפת השבת שלי נוקבו 3 חורים לא רחוק מהלב. הייתי בטוח שחדרו לגופי 3 כדורים- חיפשתי על גופי דם, שהרי לא יתכן להיפגע על-ידי 3 כדורים מבלי שימצא דם על הגוף- אני מבקש מאימי שתמשש בידה- הגוף יבש, אני מרגיש טוב ואיני קורס. אבל מי באותם ימים חשב על עצמו- אבא, אימא, האחות פרימט ובנה בן ה 10- כל שעשינו הוא להתייעץ בינינו כיצד למות- דעתי הייתה שהירי הוא מוות קל- נדחפתי לרוץ החוצה. אחותי אמרה לי לחכות עד לרגע האחרון- ביתיים החל להפציע מעלינו בחדרנו מעט אור שנגרם מלהבות האש. הבחנתי ב 3 החורים של חליפתי. החולצה הייתה מונחת עלי בצורה עקומה, ולכן היה מהלך הכדור גם-כן עקום ולא נגרם לי שום נזק. בחוץ המשיכו הזעקות וקריאות "שמע-ישראל" התכופות מפי הדיירים היהודים שבתיהם עלו באש.- בחצות הלילה חשבו הגרמנים שהם כבר סיימו את עבודתם המטונפת ושאיש מהיהודים לא נותר עוד בחיים. הם שבו איפא על עקבותיהם. כשהרגשנו שבחוץ נעשה שקט יותר, זחלנו החוצה מבתינו ונמלטנו אל מאחוריי ההרים- נכנסנו לביתו של מכרנו חולֶווה ששכן ליד נהר טשרנה פשֶמשה, אבל בעלת הבית הייתה נוצרייה, היא אחזה בבנה ורצתה להשליך אותנו החוצה כדי שלא תסבול מהיהודים הפשוטים והמלוכלכים. לבסוף גברו רחמיה והיא הרשתה לנו להישאר למשך הלילה אצל המכרים היהודים.

ב 6 בבוקר רצתי לראות את ביתנו נשרף לחלוטין, ולבדוק שמא אפשר עדיין לגור בו- אולם הגרמנים שביצעו את העבודה בלילה פגשו אותי ושאלו אותי: אמור את האמת, מי שרף את כל הבתים ומי אחראי לכל הגוויות השוכבות בחוץ?- לא יכולתי לומר שהם בעצמם עשו כל זאת, כיוון שפחדתי שיוציאוני להורג-

גיהנום הלילה גבה 100 קרבנות-

המעניין הוא שכשעמדתי בביתי, חישבתי מהם הדברים שנשרפו ובאילו אפשר עוד להשתמש. תוך שאני מבכה את שאירע, הגיעו פולנים נוצרים וכך אמרו לי: תן לי את זה, תן לי את ההוא- ממילא לא תחייה עוד הרבה זמן ולא תזדקקו לחפצים. לבי דאב על שכוחות האופל הפכו לשליטים הפראיים על העם המסכן והמעונה. יעצתי לנוצרים לצאת החוצה ולא לגרות את עצביי. ב 10 או 11 לפנה"צ הגיעה אחותי שבעלה נורה ע"י מכונת ההריגה- כבר אז ידענו שהצרה איומה- אבל לנו הייתה הצרה החדשה שלנו. אחורתי עזרה לי לאסוף את מעט הדברים העלובים שנותרו בבית, הלכנו לבית התלמוד- תורה ושם התיישבנו.

מועצת היהודים (היודנרט)

מועצת היהודים קיבלה מדי יום פקודות חדשות. כידוע, תכננו הגרמנים לבנות כביש מהיר מברלין למוסקבה ברוחב של 40 מטרים. בשלזיה העילית הנמצאת היום בחלק הקומוניסטי של גרמניה, העמידו בכל 10 ק"מ מחנות עובדים שכללו 400 צעירים. אלה חפרו בידיים ובעזרת מכונות בחול, העמיסו על קרונות קטנים אותם דחפו למרחק של קילומטר או שניים, עד שהגיעה רכבת קטנה ולקחה את המטען למטרת בניית הכביש המהיר. מועצת היהודים מבנדין רצתה קודם כל להתפטר מהשכבות העניות הסובלות- בניהן היו הקרבנות הראשונים שנלקחו לעבודות הפרך במחנות. ב 27/10/40 קיבלו צעירים פתקאות כדי להתייצב בבית היתומים בבנדין.

לבנו שמח בדרך- כלל על שאנו נחשבים לפרודוקטיבים. זה היה סימן לכך שמצב היהודים ישתפר ושהגזרות המוטלות עליהן תהיינה קלות יותר.

היהודים הינם עם מאמין ולכן האמנו בכול. איש לא תיאר לעצמו שעם תרבותי כמו העם הגרמני יעשה מעשים נוראיים שכאלה.

בשמחת-תורה קיבלתי פתק ממועצת היהודים שאתו צריך הייתי להתייצב השכם בבוקר בבית היתומים ומשם לנסוע לעבודה. בחדרנו, חדר מס' 1 בתלמוד-תורה פרץ וויכוח- בהיותי בן הזקונים הייתי החביב ביותר. אימא ואבא בכו בשקט והרהרו לעצמם האם עוד יזכו לשוב ולראות את יחיאל. האחיות פרימט, רוחמה-ביילה ושלושת הילדים היו גם כן במקום. שם באותו החדר הם ניחמו את ההורים ואמרו להם, הרי במו עיניכם ראיתם את הניסים שעשה אלוהים עם יחיאל שלנו. פעם אחת כשביתנו יחד עם בית הכנסת עלו באש, הוא חטף כדור. בפעם השנייה שה היה אצל אופה הלבנים כשרצה להשיג לחם. גם אז ירו בו הגרמנים וגם אז החטיאו. כך יהיה עכשיו כשיסע למחנה העבודה. אלוהים ישמור עליו היטב והוא ישוב הביתה בריא ושלם.

עתה נותרה רק השאלה באיזה מזון ובאילו בגדים לציידו, שהרי הכול נשרף. אימא מצאה שקית פשוטה ששימשה כתרמיל, היא קשרה אותה וארזה בתוכה מה שהיה לה. אבי ליווה אותי. בהתקרבנו לבית החולים של בנדין ובעברנו על פניו, הגיע בריצה המנהל. נהגו לקרא לו לייזור הצהוב. בנו בן ה 14 נתן מכה על שכמו של אבי במקל. הדבר חרה לי מאוד, לקחתי ממנו את המקל, השלכתיו מעבר לגדר בית החולים, דחפתי אותו בחוזקה והוא נפל. פחדנו מאוד מנקמה, אבל הוא הסתלק ואנחנו הלכנו לבית-היתומים. הבניין שכן הרחק מאחוריי העיר. לידו כבר נאספו מאות אנשים. כל אחד עם צרורו. הורים, ובני משפחה מלווים ואיש לא ידע שזוהי דרכו האחרונה של הבן, שזו הפעם האחרונה שהם רואים אותו. שוטרים יהודים גרשו את הצעירים פנימה, וכל המלווים חזרו לבתיהם במחשבה אולי אולי עוד יראו את ילדיהם.

השומרים עלינו היו אנשיי ס.ס. גרמנים שענדו צלביי קרס על הזרוע ולבשו מעילים שחורים. הם ארגנו קבוצות שכללו מאות אנשים והעמידו אותן. מיד צצו להם קאפואים שהיו אחראים עלינו, על האנשים מבנדין.

יענקעל'ע ארליך הפך לקאפו. 400 אנשים נוספים עמדו הכן לצעוד לתחנת הרכבת וביניהם היו 10 נערות, שיועדו כנראה לעבודות שירות במטבח. יום שלם לא קיבלנו אוכל. במשך הלילה נסענו ובבוקר הגענו לפלקינברג – עיר במזרח גרמניה בשלזיה עילית. משם הלכנו כחיילים שמאל- שמאל, אחת ושתיים. הם דרשו שנשיר. שרנו הללויה בניגון ידוע. היינו עייפים מאוד מהליכה של 10 ק"מ עד למחנה שנקרא קליינמנגרסדורף. היה זה מחנה צריפים. בכל צריף 24 אנשים ומיטות קומותיים. צנחנו עייפים.

תחילה היו המחנות

מחנות עבודה

עוד לא ידענו מה מצפה לנו מאוחר יותר. מים וחשמל לא היו. הכול היה חדש. רחצנו את פניינו בתה שקיבלנו לשתות. ביום הראשון במחנה היו רק הכנות למחנה הראשון. יהודי מבוגר בשם ציוון דיבר גרמנית ופולנית והוא שימש כמתווך, וכנותן הפקודות במחנה. אמרו שהוא משומד. עבודתנו החלה ב 2 בצהריים. בנינו את הכביש המהיר בק"מ העשירי. בכל 10 ק"מ נמצא מחנה דומה עם תנאים דומים. חפרנו חול והעמסנו על משאיות. זו הייתה עבודה פיזית קשה. הקפואים היהודים היו המזרזים ודאגו לכך שההעמסה תימלא עד תומה. לחלשים בינינו היה זה הגיהנום הראשון. את המכות הראשונות הם קיבלו משום שמפאת החולשה לא הצליחו לעבוד.  הטענה נגדם הייתה שהם עצלים ואינם רוצים לעבוד. ביניהם היו יהודים מלומדים, תלמידיי חכמים. הם אכלו מעט מטעמיי כשרות ולכן נפלו כזבובים. בהתחלה עוד לא היינו רגילים למרק הדליל שבסיר ול 300 הגרם לחם שניתנו מדי יום. אבל, אז עוד אפשר היה לקבל חבילות מזון מהבית. אלה היו הצלה פורתא ורוממו מעט את מצב הרוח. עוד מותר היה לכתוב גלויות ועוד היה למי לכתוב. המשפחות בבית עוד היו בחיים. אצלן היה המצב גרוע בהרבה מן המצב אצלנו, אבל אנחנו לא ידענו זאת, כי הגלויות נכתבו ביידיש מגורמנת בגלל הצנזורה הגרמנית. כך המשפחות בבית ואנחנו כתבנו שאצלנו הכול טוב. אבל כשרצינו לכתוב דברים אמיתיים, מסרנו דרישת-שלום לאופה. אז הבינו בבית שאין לנו מספיק אוכל. ומן הבית כשדרשו בשלום הסבא- רבא, ידענו שהמצב שם מר כמוות. החורף התקרב. החול באתרי הבניין קפא ואי אפשר היה להמשיך לחפור. נשארנו במחנה. אלא שלא ארך הזמן והגיעה פקודה שנצא לנקות מן השלג את הדרכים שמאחורי פלקנברג. לא היינו לבושים כהלכה, ותמיד רעבים. הסתדרנו ברביעיות, לקחנו אתיי חפירה לחול והלכנו. בדרכים השתוללו סערות שלג. נשימותינו נעתקו. החברֶה השתעלו והתעלפו מחולשה. על השלג הישן והרטוב כבר נערם זה החדש. אין לנו היכן להסתתר מפני הקור, סערות השלגים והכפור. לאחר שהות של 10 שעות בחוץ, פקדו עלינו להתכונן לחזור. הוכרחנו לסחוב משאות כבדים על כתפניו המעולפות והחלשות למרחק של 10 ק"מ.

במחנה הראשון ב 1940 לא היו מלכתחילה מכות רבות, אבל עוניינו בעבודה קשה וברעב.  למנהל הגרמני של המחנה קראו קרַמֶר. ביצוע העונש הראשון היה כששני בחורים ניסו לברוח וחשבו שיצליחו להגיע לביתם. השניים הסתלקו מהעבודה לכפר לבקש לחם כדי שיהיו מסוגלים להמשיך בדרכם לבית בבנדין.

איזה גרמני לא היה נאצי?

הבחורים הוחזרו למחנה והולקו עד זוב דם. נשאלה השאלה: איזה עונש להטיל עליהם? מנהל המחנה קרמר, סוחר בעברו, ציווה לערוך מסדר ל400 היהודים, כולל ל 10 הנערות. הוא פקד להביא לו גלגל, הניחו על השולחן שבגרש המסדרים והורה לחמשת הקפואים להלקות בציר של דלת 10 מלקות על ישבנם של שני הבחורים. אלה נאנקו מכאב המכות והנערות בכו. זו הייתה המתנה הראשונה במחנה הראשון בקליינמנגרסדורף.


תרגום מיידיש: דר' לאה גרפינקל.

פורסם בקטגוריה מאמרים בנושא יודאיקה | עם התגים , , | סגור לתגובות על הטרגדיה היהודית בבנדין, יומן אישי

שעון בלחיצת כפתור

לאחר רכישת מערכת החדישה של CNC  לייזר בעוצמה גבוהה  של 25 וואט החלטתי להשקיע בתחום התוכנה (בתור איש מחשבים שלעבר) הצלחתי לבנות תבניות אישיות ובלחיצת קליק פה וקליק שם ליצור מוצר

לדוגמה שעונים אלה

אפשרי כל תוכן: עם מספרים אותיות לוגו טקסט בכל פונט ובכל צורה

גם סוגי עץ שונים

אפשרי ליצור איתי קשר ולבדוק אפשרויות

המערכת החדישה בפעילות עוד דוגמאות של שעונים החנות באטסי

פורסם בקטגוריה מאמרים בנושא יודאיקה | עם התגים , , | להגיב

בית מזוזה בצורת מפת ארץ ישראל

בעקבות קביעת מזוזות בפולין במקום שהיה מזוזה לפני השואה 

אחת המזוזת היתה בצורת מפת ארץ ישראל. שאלו איך יוצרים זאת? הינה הטיפים, לוקחים פרוסת עץ זית בעובי בערך 20 מ"מ, מדביקים ציור או תבנית בצורת מפת ישראל, כמו בתמונה מנסרים במסור נימה את צורת המזוזה לאחר מכן מלטשים את השטח, בעזרת דרמל מכרסמים את האגמים, קודחים חורים עבור ברגים או מסמרים בהתאם מכרסמים בעזרת ראוטר את החריץ לקלף, הגודל לפי אורך האפשרי, כרגע יש לי באורכים 8 ס"מ, 10 ס"מ ו 12 ס"מ אפשרי לקלף גדול יותר גדול יותר לפי דרישה

 מעצבים את התוכן בעזרת תוכנות גראפיות וצורבים בעזרת סי אן סי לייזר

כבר עיצבתי בתי מזוזות לצרכים אחרים

אפשרי להזמין כל עיצוב, אני פנו אלי

דואר אלקטרוני בעניין מזוזת מפת ישראל

פורסם בקטגוריה מאמרים בנושא יודאיקה | להגיב

מסע זיכרון לחיסול הגטאות בזגלמביה 2018 ועוד

חזרנו ממסע זיכרון מרגש בזגלמביה פולין "מסע זיכרון לחיסול הגטאות בזגלמביה 2018 ועוד"
בשבילי היה עוד יותר רגשי והאישי שלי שזכיתי לקבוע 2 מזוזות בשני מקומות   הראשון בברמה צוקרמן שלפני השואה היה שטיבל, לאחר השואה הפכו לדירת מגורים במתחם שהיה שייך למשפחת צוקרמן . באותו שטיבל הדיירים שינו והוסיפו חדרים ומטבח 
פתאום גילו ציורי קיר יהודיים על הקירות, החליטו להפוך מתחם זה למקום לימוד ומוזיאון יהודי 
למקום זה בפתיחה ב 2014 תרמתי שעון שחרוט עליו בית הכנסת הגדול בבנדין ובית מזוזה 
החלטתי לתרום לעוד חדר באותו מתחם מזוזה עם צריבה של בית הכנסת הגדות בבנדין. 

כשהסתובבתי ברחוב במקרה עברתי ליד משקוף שהיה פעם בית יהודי שיש שקע למזוזה כך אפשר למצוא הרבה משקופים כאלה וראיתי גם מקום שניסו להסתיר זאת. מקום שני קבעתי מזוזה בבית הטהרה בגלייביץ שלפני המלחמה היה גרמניה ואחר כך עבור לפולין 
כאן נמצא אחד הבניינים המפוארים עם ארכטקטורה מפוארת. 
היהדות של מקום זה הייתה מאוד עשירה 
היה גם שם בית הכנסת שנשרף בליל הבדולח. 
בהתייעצות עם Karolina Jakoweńko המנהלת והאוצרת החלטנו שאייצר בית מזוזה מחלק פרוסת עץ זית עתיק שבמקרה נשבר בצורה של מפת ארץ ישראל ועליו צרבתי את תמונת בית הכנסת בגלייביץ לאחר שקבלתי את התמונה מקרולינה 
בטקס בביקור שלנו שהיו במשלחת כ 250 משתתפים מכל העולם קבעתי את המזוזה עם ברכה בפני הרבה שהגיעו איתנו למסע זה מהארץ ומחו"ל 
במקום מפואר זה הוקם מוזיאון יהודי 
מה לי היה חשוב גלייביץ? אימי ז"ל אסתר אורמן (אז) הייתי במחנה ריכוז (עבודה) שהיה סניף של מחנה אושוויץ. 
הנאצים הקימו שם מפעלים כדי לייצר עבורם ע"י היהודים. 
אימי שהתה ועבדה שם 3 וחצי שנים עד סיום המלחמה
בהמשך ביקרנו בקפה ירושלים שהיה פעם הבית של משפחת למל, פתחו שם קפה וגלריה שאדם שידלוסקי אחראי. 

לקפה זה תרמתי שעון עם הכיתוב קפה ירושלים ומתחת לגוויל של ספר תורה אדם מנהל המקום תלה תמונה של סבא רבא שלי משה וולף הרשקוביץ במסע זה ייצרתי דבשית מעץ זית לקראת השנה החדשה ועליו כיתוב שֶׁתְּחַדֵּשׁ עָלֵינו שָׁנָה טוֹבָה וּמְתוּקָּה וגם אותו כיתוב בפולנית. אדם הכניס זאת במזנון לתצוגה לקראת ראש השנה      מי שמעוניין במוצר דומה עם צריבה אישית, יש לי את היכולות לעשות זאת, אנא שלחו מייל

דואר אלקטרוני אלי


פורסם בקטגוריה מאמרים בנושא יודאיקה | עם התגים , , , | להגיב

איך יוצרים יד לקריאה בתורה מענף עץ זית

בקרוב יועלה תמונות של הכלים שעבדתי איתם

מי שמעוניין לרכוש יד למתנה לבר מצווה עם שם חתן בר המצווה, אנא צרו איתי קשר


פורסם בקטגוריה מאמרים בנושא יודאיקה | להגיב

Landing Page

פורסם בקטגוריה מאמרים בנושא יודאיקה | להגיב

דאס יודישע טראגעדיע אין בענדין

דאס יודישע טראגעדיע אין בענדין

פון יחיאל הערשקאוויטש זאמקווא 27 גאס בענדין

הטרגדיה  בבנדין

כתב יחיאל הרשקוביץ ז"ל 1918  – 1979

The Jewish tragedy in BENDIN

From Yechiel  Hershkowitz 1922 – 1979      27 Zakowa St.

 די פאברענט שיהל  אין זאמקווא גאס בענדין

הבית ברחוב זמקובה 27 בצד שמאל בית הכנסת הגדול

On the left side the burnt Great Synagogue


            הטקסט נכתב ע"י יחיאל הרשקוביץ ז"ל לאחר המלחמה בארץ.

 Written by Yechiel  Hershkowitz 1922 – 1979 in Israel after the WAR


Entered by his son




הוקלד ע"י הבן


Benny Hershkowitz




בני הרשקוביץ




דואר אלקטרוני:


1 ספטמבר 1939 עס רייסן זיך אריין אויף אלע וועגן אין פוילן טאנקן מוטורזירטע געפשנצרטע אויטוס מיט אזיו קראפט מיט אזיו היתלהבות.hershkowitz13

דייטשע ארמעע אויף אלע וועגן אין שטעדט אין שטעטלעך אין צורפאר ווי 
מין דרייט זיך אים זעהט מען שיין אנטלויפענדיגע  משפחות מיט זייער ארעם קליינע אמנויסיגסט זאכען אויף זייערע וועגעלעך וועלכע מין שלעפט אליין.

מיט זיירע קראנקע משפחה מיטגלידער אריינגעפאקט אין די  קליינע וועגעלעך מיט זאכן, מיט אסרויריגע בהלה ניט וויסענדיג  ווי מין קען זיך דערפאהרן אין זיך ראטעווען דעס ביסל ארמע  לעבן.

סיט צייט צו צייט דערוויסט מין זיך ווי די נייע געסט די דייטש הענקערס האבן צירשאפן באקאנטע אומשולדיגע יודען אויף אלע וועגן אין גאסען, בכדי אנציוואפן שרעק אין פחד,

ניט געניג דאס הערט ווען פליהען ארופלאנען דייטשע – ניט צי ווארפן ספיצאיל אויף פוילישע מילטער באמבו ניר פשוט אויף אומשידיגע שטעדט אין מענטשליכע וואנדערעס אויף שטייענדיג  באנען וואגאנען

ווילכע זענען גיוועזן אנגעפילט מיט היימלאזע מענשין וועלכע האבן געזיכט אפלאץ ווי איבר צונעכטיגן אפאר שעה.

יעדן טאג קלעפט מין אויף די וועט נייע גזירות מין זאל געבן גאלד זילבער קופפער –

יודען האבן אלעס אוועקגוגעבן זיר מין זאל זיי רוהיג לאזן לעבן,

אבער עס האט גאר ניט געהאלפן צו מיטגלידער פין די יודישע געמיינדעס האבן זיי באשטימט פאר יודן ראען, בכדי מיטן כח פין די יודיש וודן ראטן אויס צי פיעהן אלע שמוציגע פייניוגן וועלכע זיי האבן אויסגעטראכט – די אלע אנווייזינגען אין גזירות פלעגן קוממן גלייך פין הויפט תליון אין דייטשלאנד אסימן דער צי אז אין אלע שטעצט אין איירופה פלעגן זיין צי זעלבע באפעלן

צי יודן ראטן פלעגן מיזן צי שטעלן יעדן טאג גרופעס יודן צו די ארבייט אין צו שטעדט אויף שווערע ארבייט

דער צי מיט באליידעקונגען פין אנפאנגס האבן יודן מענער פראהן אין קינדער געוויסט טראגן אויף צי לינקע האנצוויסע ברייטע באנדן צי מאכן אסימון אז ער איז איוד צי דער קענען לייכטער דעם יל עסען האט אויסגיפעקט קייניר האט אויסגיפעלט אין פערשווינדן געווארן דאס גאנצע קליינע געלד – די דייטשין האבן איינגעצויען דאס געלד פאר מלחמה אויסארבייטונג

צו אלע געלד שפורענקן פין בענק האט מין ארויסגיגעבן אביסל ניר 20 ציגער פאפירענע אדיר 50 ציגע

אזוי עס איז ניט גאועזן מיגליך צי קויפן קליינע זאכן ווי ברויט אדער אנדערע זאכן.

די בעקערס האבן געבאקין פלעגט מין זיך אוועק שטעלן במשך 24 שעה צי באקומען אברויטל ווען עס פלעג אויסבעקן קריעגענייען ביים שטיין איןתור – פלעגן די דייטשע סאלדאטן אריינשיסן אין מאשן אין אוועק הארגענן אומשולדיגע מענשן.

ווין מען פלעגט שוין ציקומען נאנט צום בעקער אין באקומען דאס שווארצע ברויט האבן די דייטשן ציגענומען פין דעם יוד דאס ברויט אין עס אוועקגיגעבן פאר קריסטן גויאים – אין אהסמגייענציג אין גאנצן

אן א ברויט אויס געמאסערס אין דער נידעריגט,

ערגער איז גאועזן פאר די וועלכע האבן געהאס קליינע קינדער – דאס הארץ האט געווייטאגט ניט קענען זיך העלפען פיין וואנען צי נעמען עסען פאר זיי – אדער פאר די קראנקע משפחה מיטגלידער-

איך דער צייל אין מיין היסטארישע איבערלעבונג ניט פאר ליטעראטיר צוועקען אדער סתם סיפורים –

ניר דעם ריינעם אמת – עס זאל חאטש פארבלייבן

פאר די ציקופדיגע דורות – בכדי די יודישע דורות זאלן קענען דער פין לענען אין נעמען דערפין מסקנות.

מיין שטאדט בנדין פולין אריינע יודישע שטאדט כמעט.

בעדין האט מיין גערופן ירושלים פין זגלביה.

אשטאדט פין תלמודי חכמים סופרים בלויז פאל מיט יודשקייק גוטקייט אין הארציגקייט איוגענד מיט חלוצישן גייסט –

אלע ארגאניזאציעס צאניסטיש, ישיבות א שיהל בלויז קינסט אויסארדיי ינגן עס פלעגן קימין אנקיקין די שיהל פוילישע גרויסע פערזענשליקייטן מין האס זיך גיגרויסט מיט די שוינקייטן פין די יודישע קונסט יעדעס הויס כמעט אשטיבל אדער סתם אחברה מתפללים פין אלע שיכטן פין פאלק –

דאס יודישע בענדיןהאט גשמט מיט איהר פשוטע ארבייטס מענשין יעדע שטיב אקליינע ווארשטאדט – יעדער יוד האט וואס אנדערש אויס געארבייט מען האט די סחורה געשיקט אויף עקספארט קיין שלעזיה –

עס איז אויך געוועזן א נישט ארגאניזירטע הגנה פין פאשוטן פאלק ווי טרעגער שוסטער אין שניידער

עס איז כדי צי באמרקען אז ווען קריסטליכע יוגענש וועלכע פלעגן פארהרן אין די ארמעע,

זיינין גאוזן גיוואוינט אויפן וועג פארן פארהרן אין מיליטער זי אפרעכענין מיט אימשולדיגע יודען אין זיך מאכן שיכור אין שלייגן יודין ווי עס לאזט זיך.

אדורך פאהיענזיג בענדין זענם קיגן זיי ארויס די זיט ארגאניזירצע הגנה

די פאשיטע טרעגער אדיר די ברודער פאטקעס אין זיר אפברעכן

די ביינער עס האטזיך אפגענומען איין אז פארן וולן הריסע טהירע

יודען זיינין גיוועזן אין בענדין.

ווי באוואוסט איז אין ספטמבר 1939 אויסגעבראכן די קריעק,

מין קען ניט זאגן אז עס איז גיוועזן אקריעג צווישן דייטשלאנד אין פוילן.

זיר פשוט די דדטשען זיינען אנגעפאלן אויף פוילן אין די פוילשע ארמעע זיינין זאן צולאפן פאר פחד אבער די נקמה האבן די ערשטע צורפיהלט די יידן – די געסטאפא יעדער געסטפא פאר זיך

אבאזינד עכער מלאך המות.

יעדער געסטאפא האט זיך באזינדער בארימט געמאכט מיט דערהארגענען יודן – סליחות טעג אין הויז פין פאמיליע מלאך האבן זיי ארויסגענעמן 17 מענער צווישן זיי האמבוגער אן יונגיזעהנעם יוד.

אין די זיינדנע קפוטעס זענין זיי גיגאנגען.

אין זיי דערשאסען אין הויף פין מושל המחוז אין אזוי אויך יידערע יודן איך פער צייל ניר בקיצור וייל עס איז ניט מיגלעך אלעס אויסועפנין


                                BB1די שיהל
  שבת פאר ראש השנה – ווי באוויויסט איז גיוועזן פארבא ן פאר יודן ארויסציגיין פין 6 ביז 6 פאר דייטשן מיט פוילישע העלפערס האבן אריינגיגיסן בענזין דורך די פענסטע פין שיהל אין אינגעצינדען די שיהל אין דאס גרויסע בית מדרש איז גוועסן ווי אקליין בית המקדש מיר זיינען גיוועזן צי זאמען די משפחה


אין דער שטיב נאכט צי דער שיהל דאס ברענען פין די שיהל אין דער שיסעריי אין די געוואלטן פין מענשן וועלכע מין האט דערשאסן זייערע נאנטע אין אריינגעווארן אין ברענענדיגע הייזער

דאס איז גיוועזן אגיהנם ביים לעבן וואס קיין מענש קען זיך קיט פארשטעלן – זיי די דייטשע הענקער האבן זיך צי שפרייט דיר פאל יודישע הייזער אריינגעווארפן גראנאטן אין אריינגעשיסן אין די יודישע שטיבן- אינזע הויז ביי לייביש ליווער אויף זאמקובא 27 האט אנגעפאנגן ברענין איך זעלבסט האב באקומן אקויל – דער רויך האט געשטיקט מיר האבן גיזעהן אז מיר ווערן פאברענט, ווער עס איז ארויס אן דרויסען האט מען איהם דערשאסען עס איז גיוועזן נאר אפראגע וואס איז אלייכטערע טוידט פארברענט ציווערן רדיר דוכש סן ציווערןh101h100

אין מיין שבת אנציג האב איך דערשאפט 3 לעכעז ניט וויט פין הארץ איך בין גיוועזן זיכער אז אין מיר געפינען זיך 3 קוילן – אבער איך זיך אויף קערפער בליט ווייל עס איז ניט מיגליך צי וועכן דירשאסן מיט 3 קוילן אין ניט גערפינין קיין בלוט אויפן קערפער – איך בעהט מיין מאמען זי זאל זעהן מיט איהר האנד – דער קערפער איז טריקען איך פיעל זיך גיט איך פאל ניט אוועק

אבער ווער האט אין זינען געהאט דעמאלד זיך אליין – טאטע מאמע אין שוועסטער פרימעט אין איהר זיהן פין 10 יאהר – מיט האבן זיך ניר

בארהאטן ווי אזוי צי שטארבן – מיין מיינינג איז גיוועזן אז דערשאסן ציווערן איז אלייכטערע טוידט – איך האב זיך געריסן ארויס צי לויפען אין גאס מיין שוועסטער האט געזאגט ווארט ביז די לעצטע מעניט – דערוויל האט אנגעפאנגן ברענען קעגו איבעראיז אביסל ליכטיג געווארן אין אינזער שטיב פין די פייער פלאמען האב איך באמערק אז די 3 לעכער פין מיין אנצוג אין אויך דאס העמד איז וועל די קויל איז גיגאנגן שיף אין מיר ניט באשעדיקט אין דניסן איז וויטער אנגעגאנגן די געשרייען אין דאס אויסריפן יעדעס מאל שמע ישראל פין די אריינגעוואר פענע יודן אין ברענען צוגע הייזער – 12 ביינאכט די דייטשן האבן געמיקט אז זיי האבן שוין פארענציקט זייערע שמוציגע ארבייט אין עס לעבט שוין ניט קיינער אין די יודישע הייזער האבן זיך געריקט ציריך – מיר האבן געפיעלט אז עס ווערט שטילער אין דרויסן זאן האבן מיר זיך ארויס געריקט אין אנטלאפן אינטערן בערג – מיר זיינען אריין צו אינזער באקאנטע חולעווא נעבן דעם טייך טשארנא פשעמשה אבער די בעל הבית פין הויז איז גיוועזן אקריסטן האט זי אין איהר זיהן אנגעכאפט אין געוואלט ארויס ווארפן בכן זי וויל ניט ליידען פין די פרוסטער שמוציגע יודען אבער מיט רחמים אין געוויין האס זי אינז עכלויבט צי בלייבן יוגאנצע נאכט ביי די יודישע באקאנטע

6 אין דיר פרי בין איך געלאפן זעהן צי אינזער שטיב איז אין גאנצן פאברענט אדער מין קען נאך יוונען – אבער די דייטשען וועלכע האבן אנגעטהוען דאס שטיקל ארבייט ביינאכט האבן מיך באגיגענט אין מיך גיפרעגט? זאג דעם אמת ווער האט פארברענט די אלע הייזער אין די אלע טויטע קערפערס וואס לעגן אין דרויסען – איך האב ניט גיקענט זאגן אז איהר אליין האט דאס גימאכט פאר פחד, אז זיי זאלן מיך ניט דערשיסן –

האב איך געזאגט אז איך וויס ניט ניר איך געקומן זעהן מיין שוועסטער האבן זיי מיך אפגעלאזן ביי טאג האבן מיר נאך ארויס געניין געוויסע זאכן פין שטיב וועלכע זיינען נאך גיוועזן גאנץ אין גיגאנגען וואויגען אין תלמוד תורה אויף זאוואלע גאס

דאס גיהנום ביינאכט האט געקאסט ביז 100 מענשליכע קרבנות –

אינטערעסטנט איך בין געשטאנען אין אינזער שטיב אין געמאכט אחשבון אין אדורך געקיקט זאכן זענען שוין פאברענט אין וועלכע זאכן מען קאן נאך ניצן

שטיינעדעק אזוי אין באוויין וואס עס איז גישעהן –

באלד באוויזן זיך קריסטן פולאקען אין זאגן צי מיר!

גיב מיר דאס גיב מיר יענץ – אהר וועט דאך אזוי ווי אזוי ניט לאנג לעבן ויהר ברויכט מיר ניט די זאכן

מיין הארץ האט געוויטאגט וו די בייזע פונסטירע וועלט האבן גענימין הערשטן ווילדעווען אויף דעם ארעם געפייניגט פאלק,

איך האב די קריסטן גירעהטן ארויסגיין אין ניט רייצין מיינע נערווען ווין עס איז שוין גיוועזןבערך 10 – 11 בייטאג איז געקימין מיין שוועסטער וואס איהר מאן איז דערשאסן געווארן אין ביאלע פודלאסק ווען אלע יודישע געפאנגענע פין די פוילשע מאביזירטע ארמעע האט מן אויסגעשאסן מיט משין גיווער – דאמאלד האט מין שוין ניט געטראכט יענע צרה – ניר מין האט געהאט די נייע צרהמיין שוועסטער האט מיט מיר געהאלפן שלעפן די ארומע ביסל זאכן אין הויז פין תלמוד תורה אין זיך דארט אין יושיב באזעצט.

דער יודן ראט

דער יודן ראט האט באקומען באפעלן טעגלעך פערשיעדענע ווי באוויסט איז גיווען דער דייטשער פלאן צי בויען אן אויטו סטראדע

פון בערלין ביז מוסקווא 40 מעטער ברייט אזוי אז מין האט אויפגישטעלט אין אויבערלעזיען היינט קומוניסטישן דייטשלאנד יעדע 10 קילומעטער מחנות אריינעמענדיג ביז 400 יונגע מענשן צי ארבייטן מיט די הענד אן מאשינען צי גראבן אין לאדעקע זאמד אויף לארעס קליינע וועגינען אין שטיפן ביז 1 קילומעטער

אדיר 2 ביז עס איז געקימען אקליינע באנציג אין אוועקפיערן וועגן די אויעסטראדע.

דיר יודן ראט פין בענדין האט קודם כל געוואלט פטור ווערן פין די

ארימע געליטענע שיכטן – זיי זענען גיוועזן די ערשטע פיין קורבנות צי די שווערע ארבייט אין די מחנות אין 27.10.40 האבן יונגע מענשן באקומן צעטלך זיך צי שטעלן אין יתומים הויז אין בענדין.

גיווענצלייך אין הארצן האבן מיר זיך גיפרייט מיט די מיינונג אז מן הולט אינז צי מעכן פרודיקטיב איז א סימון עס וועט זיך בעסער מאכן פאר יודן אין די גזירות וועלן אביסל שוואכער ווערן פאר יודן.

יודן זענין אפאלק פין גלויבן האבן מיר אין אלעס געגלויבט מין האט זיך ניט פארגישטעלט אז אקולטור פאלק ווי דייטשן ווילן קענען מאכן אזעלכע שיעקליכע מעשים

אין שמחת תורה האב איך באקומען אצעטל פין יודן ראט

זיך צי צישטעלן אין יתומים הויז באלד אין דיר פריה וועגן פארן

אויף ארבייט

אין אינזער שטיב 1 שטיב אין תלמוד תורה איז געווירן אויכוח –

איך בין זעהר גיוועזן באליבט אלס יונסטער קינד די מאמע אין טאטע האבן שטיל געווינט אין געטראכט וועלן מיר נאך דירלעבן

ציריקזעהן אינזער יחיאל?

די שוועסטירן פרימעט די שוועסטער רחמה ביילה מיט 3 קינדער

זיינען אויך גאוועזן

אין די זלבע שטיב האבן געטרייסט די עלערן טרייערע עלטערן איהר האט זעלבסט גיזעהן די ניסים וואס גוט האט געטהיין מיט אינזיר יחיאל איין מאל האט ער באקומען אקויל ווען אינזע שטיב האס גיברענט צוזאמען מיט די שיהל דאס 2טע מאל ביים שטיין בעקער צי באקומען אברויט ווי דייטשן האבן געשאסן אויף איהם אין ניט געטראפן.

אזוי יעצט ביים פאפרן אין לאגער אויף ארבייט וועט איהם אויך גוט באשיצן אין ער וועט אהיימקומען געזיטערהייט.

יעצט בלייבט ניר די פראגע וואס ווילן מיר איהם מיטגעבן עסן אין קליידינג אלעס איז דאך פאברענט געווארן.

ניר די מאמע האט געפינין א פשוט זעקעל אלס רוקזאק מיט שטריק אריינגעפאקט וואס זי האט געהאט.

מיין פאטער האט מיך באגלייט קיממענציג נעבן שפיטאל אין בנדין אדורך גייענציג קימט צי לויפן דער גאו לייטער מין פלעג איהם ריפן דער געלער לייזור זיין זוהן פיר 14 יאהר אין גיט מיין פאטער אקלאפ איר דער פלייצע מיט אשטעקן, מיך האט דאס שטארק פערדראסן איך  דעם שטעקן פין איהם אין שמייס אריבער דעם גדר פין שפיטאל אין איהם גיב אין אשטאקן שטיפ ער אימגעפאלן.

מיר הובן דיר פאר שטארק מורה געהאט פאר נקמה.

אבער ער איז אוועק אין מיר זיינען געגאגנן צי יתומים הויז

דאס הויז ווייט אנטער די שטאדט

הינדירער מענשן האבן זיך שוין פער זאמולט

יעדער מיט זיין פעקל, עלטערן, משפחה מיט גלידער האבן באגלייט זייער קינדער ניט וויסענדיג אז דאס איז דער לעצטער וועג יידער די לעצטע זעהינג

יודישע פוליציי האבן אריינגעטריבן די יונגע מענשן אינוויניג די אלע באגלייטערס זינען טרויעריג אהיימגיגאנגע מיט די מיינינג אפשר אפשר ווילנן מיר נאך זעהן אינזערע קינדער.

די דייטשע ס-א מיט האקענקרייצן אויפן ארעם אין שווארצע מאנטלען זיי זענען אינזמע היטערס זיי האבן ארגאנירט גראפעס צי הינדמט מאן אויסגישטעלט באלד האט זיך געשאפן קאפוסוועלכע זיינין גיוועזן פעראנטווארטליך אויף אינז פין בענדין

איז געווארן קאפו יענעלע ערליך אין נאך אנדערע 400 מאן זיינען געשטאנען גרייט צי מארשירן צי די באן סטאציע ציווישן זיי 10 מיידלעך וויסט אויס צי באדינין די קוך

קיין עסען האבן מיר ניט באקומען אגאצן טאג

אפגעפאהין ביינאכט אין דער פרי זיינין מיר אנגעקומן אין פאלקינבערג אשטאדט אין מזרח דייטשלאנד אין אויבערשלעזיען

פין דארט זענען מיר גיגאנגען ווי מילטער לינקס – לינקס איינס צוויי זיי האבן געפאריר מיר זאלן זינגען האבן מיר געזוגען הללויה אבאקאנטער ניגן מיר זיינין גיוועזן זעהר מיעד גייענדיג 10 קילומעטער ביזן לאגער וועלכע האט זיך געפינין מיטן נאמן קליינמאנגערסדורף אלאגער פין באראקען יעדער שטיב 24 מענשן דאפלטי בעטען שטאקיגע

מיר זיינען אוועקגעפן מיעד הינמיג שלעפעריג

די ערשטע צייט זענען די מחנות גיוועזן

ארבייט לאגערן

מיר האבן נאך ניט געוויסט וואס עס קומט אן אויף אינז שפעטער

קיין ליכט איז ניט גיוועזן קיין וואסר אויך ניט

אלעס איז גיוועזן פריש מיר האבן זיך אפגעוואשן דאס  פנים מיט די תה וועלכע מיר האבן באקוממן צי טרינקען

דעם ערשטן טאג אין לאגער זיינין גיוועזן ניר ציגרייטונגען אניוויזינגען דיר ערשטיר לאגער

עלציסטער איוד ציוואן ער האס גירעדט דייטש פויליש ער איז געוואר דער פערמיטלער דער באפיל געבער אין לאגער.

מין האט געזאגט אז ער איז אמשומד.

אינזערט ארבייט האט זיך יונעפאנגען אין 2 טאג די ארבייט ביי מאכן די אויטוסטראדע אויף 10 קילומעטער.

יעדער 10 קילומעטער איז גיוועזן אן ענדליכער לאגער אין ענדליכע באדינגונגע

מיר האבן געגאבן זאמד אין געלאדין אויף לארעס זעהר פיזישע ארבייט .

דייודישע קאפוס זיינין גיוועזן די אינטער טרייבערס מין זאל ליודינין פאל מיט אשפיץ.

די שוואכע מענשן פאר זיי האט זיך אנגעפאנגן דאס ערשטע גיהנום.

די ערשטע קלעפ האב זיי באקומין מין האט ניט געגלייבט אז זיי קענען פאר שווכקייט.

ניר זיי זענען פיעל זיי ןןילן ניט.

ציווישן זיי זיינען גיוועזן יודן גילערנטע תלמידי חכמים.

פין וויניג עסען אדיר פין ניט ווילענדיג עסען ציליעב כשרות זיינין זיי געפאלן ווי פליגן.

די ערשטע צייט זיינין מיר נאך ניט גיוועזן גיוואוינט צי די שוואכע זוםין פין 1 טאפ מיט 300 גר` ברויט אטאג

אבער עס איז נאך מיגליך גיוועזן צי באקומין פין דער היים

פעקלעך עסען דאס האס נאך אביסל געראטעוועט אין געהובן דער מאראל

מין האט נאך גימעגט שרייבן קארטלעך אהיים עס איז נאך גיוועזן צי וועמין צי שרייבן.

די משפחות אין דיר היים האבן נאך גילעבט.

אין דער היים ביי די משפחות איז נאך גיוועזן פייל ערגער.

אבער מיר האבן ניט געוויסט וויל די קארטלעך זיינען געשריבן גווארן  דייטש יודיש וויל זיי האבן די דייטשן צענזירירטדאס שרייבן.

אזוי די משפחות אין דיר היים אין אויך מיר האבן געשריבן אז עס איז זעהר גיט ביי אינז.

אבער אז מיר האבן געוואלט שרייבן ווי אביסל אמת האט מין געהייסן גריסן דעם בעקער האבן זיר פערשטאנען אז מיר האבן ניט געניג עסען.

אין דער היים האבן זיי אז זיי גריסן דעם עלטער זיידן, איז גיוועזן אסמען אז עס ביטער ווי דער טוידט.

דיר ווינטער ריקט צי דאס זאמד אויף די בוישטעלע ווערט פערפרויערן מין קען ניט גראבן זיינין מיר פערבלובן אין לאגער.

אבער באלד איז געקומן אבאפעל אז מיר זאלן גיין אינטיר פאלקענבערג רייניגן די וועגן פין שניי.

מיר זיינין גיוועזן ניט גיט יונגעטהיין ווארם שטענדיג הונגעריג.

אויסשטעלענדיג צי 4 מיטנעמינדיג זאמד שויבלען אין מיר גייען.

אויף די וועגן זיינין גאואזן שניי שטורמס ניט קענינדיג דעם אטעם חאפן די חברה הויסט אן חלשן פין שוואכקייט נאסן אפרייניגן שניי איז שיין די אנייער שניי מיר האבן זיך ויט ווי אויסציבאהאלטן פין די קאלטע שניי שטורמס אין פרעסט

נאך 10 שעה זייענדיג אין דרויסן הייסט מן זיך צי זאממען שטעלן אהימציגיין אבער מין האט געמיזט אהיימטראגן פיעל אויף די אקסלען די פערחלשטע אין שוואכע 10 קילומעטער.

דעם ערשטן לאגער 1940 האט מין נאך פינאנפאנגס אזוי ניט געשלאגן .

ניר גיפייניגט מיט שוואכע ארבייט אין הינגער.

דער דייטשער לאגער פירער קראמער דיר ערשטער שטראף אוספיר איז גיווען ווין 2 בחורים האבן געפריפט אונטלויפן מיינענדיג אז עס וועט זיי געלינכען אהיימציקומען די 2 בחורים זיינען פין די ארבייט אוועק אין דארף בעטן ברויט אזוי אז זיי זאלן קענען ממשיך זיין ביז אהיים קיין בנדין.

אין וועלכער דייטש איז ניט גיוועזן קיין נאצי?

האט מין זיי צריקגעבראכט אין לאגער געניג צי קלאפט מיט ווינדן אויפן גינצן קערפער.

יעצט שטעלט זיך אפראגע ווי אזוי באשטרופט מי זיי?

דער לאגער פירער קראמער אגיוועזענער דייטשער סוחר הייסט מאכן אן אפעל די גאנצע 400 יודן אויך די 10 מיידלעך,

געהייסן מאכן אקאליכדיגן ראד אויפן אפעל פלאץ מען האט געברענגט אטיש, ער האט געהייסן די קאפוס.

5 קאפוס יעדער זאל געבן צי 10 שמיץ אויפן הינטן אבער שטארקע קלעפ האט די געהייסן מיט אן אקסען צימער.

די 2 בחורים געקרעצט פאר וויטאג פין די קלעפ אין די מיידלך האבן געווינט.

דאס גיוועזן די ערשטע מתנה בין ערשטן לאגער קליינמאנגערסדארף.

פורסם בקטגוריה מאמרים בנושא יודאיקה | תגובה אחת

סיכת לזכרון או כמזכרת

בזמו האחרון היתה הזכות למסעות מרגשים כמו פולין מקום מגורם של הורינו ז"ל ומחנות המעצר בקפריסין שהיה מסע מאוד מרגש ושם נולדתי

 החלטתי להכין לעצמי סיכות מיוחדות להדגיש אנחנו כאן "עם ישראל חי"Never Again" ו "נולדתי בקםפריסין היית גאה בענידת סיכות אלה עץ זית ישראלי

pins%d7%a0%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%aa%d7%99-%d7%91%d7%a7%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a1%d7%99%d7%9f-1visiting-in-aushwitz-1visitng-in-cyprusהחלטתי לעשות מחווה לפי בקשה של העמותה של קפריסין ליצור סיכות אלה שישאר כמזכרת לכל אחד

יגיע בקרוב דוא"ל אין עושים זאת. אפשרי  האתר בצור קשר דרך האתר

פורסם בקטגוריה מאמרים בנושא יודאיקה | סגור לתגובות על סיכת לזכרון או כמזכרת