מוזיאון וירטואלי בלונדון העפלה ומחנה מעצר קפריסין

כבן למעפילים באניית שבתאי לודז'ינסקי וכיליד מחנות קפריסין (מחנה קיץ 61 בפמגוסטה) . למעשה האנגלים ששלטו בארץ גירשו את הורי לקפריסין, שם הם התחתנו ואני נולדתי שם.

בפנסיה החלטתי לעסוק באמנות ציור ועץ

החלטתי להציג עבודות אלה באנגליה במוזיאון שם. ייצרתי בבינה מלאכותית AI את המוזיאון

אניית המעפילים שבתאי לוז'ינסקי ציור באקריליק על לוח עץ עם תבליט עץ של האנייה. הכנסתי בתוך מוזיאון של לונדון שנבנה בבינה מלאכותי

שיר "שושנה שושנה" שנכתב ע"י חיים חפר ושרה שושנה דמארי על האנייה הזאת

אחד הציורים שלי מחנה קיץ ציירתי לפי דמיון מסיפורים של הורי. אקריליק על קנבס

המוזיאונים וירטואלים נבנו בבינה מלאכותית AI לא קיימים בפועל

פורסם בקטגוריה מאמרים בנושא יודאיקה | עם התגים | להגיב

מלחמת יום הכיפורים 1973 לפי ראות עיני

היום כיפור של שנת 73, באותה תקופה הייתי שכיר בחברת מחשבים "כלל מערכות" והייתי כבר מומחה לבנקאות (של אז)

אבל הייתה אופוריה במדינה

גדלתי בחדרה ביום הכיפור התפללתי בבית הכנסת "היכל עציון" ישבתי ליד אבא שלי

צמים כרגיל

כבר בבוקר היו התלחשויות שאנשי קבע חוזרים לבסיס (שלא מקובל ביום כיפור ) בערך בשעה 13:30 נגמר תפילת מוסף וחוזרים הביתה קצת לנוח עד מנחה.

פתאום ברחוב הרבה מכוניות והמולה, עדיין לא הבנתי,

בשעה שתיים נשמעה אזעקת אמת, כולם נבהלנו האם לרדת למקלט,

שכנה דלת מולנו נכנסת וסיפרה שמצריים וסורים תוקפים אותנו.

לאחר כמה דקות אני שומע מלמטה "בני בני" וצועק, יצאתי למרפסת ורואה בידו "צו 8" צהוב

בדרך למפגש איסוף ליד קולנוע גן זוהר

כולם יצאו מבית הכנסת ברחוב הנשיא ואמרו לי "תחזור בשלום" האמת הייתי גאה והתרגשתי.

במקום איסוף התאספו כמה עשרות מכמה גדודים שהיו אמורים להגיע לרפידים בסיני (ביר גפגפה)

הייתה כבר אפלה בכבישים

הגענו באוטובוסים לאל עריש למחסני חירום, כל אחד קיבל קידבק ונשק

קבלתי רובה FN  שגם לא ידעתי לירות בו, (היה לי קורס קטן לאחר מכן. )

ישנו לילה בכל מיני אוהלים, לאחר ארוחת בוקר עמדנו למסדר לחלוקת תפקידים

באמצע המסדר שמענו פתאום פיצוצים ופגזים, נשכבנו על החול.

מטוסים מצריים תקפו אותנו באו מצד מזרח והמשיכו למערב לכוון מצרים

כולנו קבלנו הלם שמעתי שהיו הרוגים בסביבה

לאחר מכן שמעתי שמטוסי צה"ל הפילו מטוסי אויב  אלה, הטייס של טיסה הזאת אח של הנשיא סדאת

לאחר מכן התנדבתי להיות תורן במרכז המברקה של רפידים, אם תהיה בעיה אוכל לתקן מייד.

אבל הייתי בהלם פחדתי ללכת בדרך המובילה (שם המטוסים הפציצו) לחדר האוכל

חברים הביאו לי סנדביצים

המפעילות של מרכז הקשר פתאום פורצות בבכי כל רגע, לפי המברקים הכירו את החיילים שנפלו בקרבות

לאחר כמה ימים פגשתי את מפקד (שהכיר אותי מסדיר) גדוד הקשר של פיקוד דרום

שמח שראה אותי ואמר "בני אני צריך אותך, מקימים מרכז קשר קדמי (מק"ד) תהיה שם ותעזור" האמת חששתי אבל לא הייתה לי ברירה

עליתי על משאית עם ציוד וחצינו את התעלה

קבלתי חדר תקשורת והתחלתי להקים את המערכת שהיה התקשורת בין החטיבות אלנו ואחר כל למרכז מסויים.

אבל גם היה נחמד שם פגשתי חברים מהסדיר, וגם פינקו אותנו

אכלנו מנות קרב אחר כך הביאו אוכל טרי, בארץ לא היה ביצים, אצלנו בשפע

הגימיק שלי: לא היה אוכל חלבי, מצאתי קופסאות אבקת חלב שהאמריקאים שלחו לפליטים ערבים, אבל צבא מצריים שמר לעצמו  ןלא העביר לפליטים

על הקופסאות היה סימון כשרiת OU

כל יום עשיתי לחברי "שוקו חם" לא ידעו מאיפה החלב?

ישבנו באוויר כולם מבקשים "שוקו חם" (רק אמרתי להם "מתכון סודי")

גם פינקו אותנו מהעורף החברה שעבדתי שלחו חבילות, היה לפני בחירות המפלגות שהאזור שגרתי שלחו חבילות עם פינוקים

למעשה לאחר המלחמה כחצי שנה היה קצת כיף

אבל שחזרתי לחופשה הייתי חוזר גם לעבודת לטפול בציוד של העורף (בנקים)

ואז נסעתי לחדרה להורים

פורסם בקטגוריה מאמרים בנושא יודאיקה | עם התגים , , | להגיב

עיתונאי גרמני אמר לי "זה התשובה שלכם לנאצים"

הסיפור לפני כ 10 שנים, קבלתי דוא"ל מעיתונאי מהעיתון DER SPIEGEL בגרמניה

ביקש גם את הטלפון שלי לראיין. לא הבנתי למה? אמר לי שהוא קיבל על עצמו לכתוב כתבה על הציורים ואמנות שהנאצים גנבו מהיהודים עבור "היטלר". ואחר כך אמר שהחביאו בטירה בגרמניה בעיר אשבך Aschbach. הוא חיפש באינטרנט את שם הטירה וקשר לשואה

המקום היחיד שמצא במוזיאון השואה בוושינגטון תמונה של קבוצה גדולה שעשו שם הכשרה לאחר השואה. אני העברתי תמונה הזאת וצריך לבקש אישור ממני וגם מידע. העיתונאי שאל מה הורי עשו שם

סיפרתי לו תולדות הורי (עדיין לא היו נישואים) , הורי גדלו בעיר בנדין  זגלמביה פולין.

אבי יחיאל הרשקוביץ  היה ב 15 מחנות עבודה ורוב הזמן בבוכנוולד שם השתחרר ב1945

אימי אסתר אורמן היתה במחנה גלייביץ שלוש וחצי שנים והשתחררה בסיום המלחמה. לאחר המלחמה כל אחד ואחת חזרו לבנדין וגילו שנשארו לבד יחידים מכל המשפחה שנספו

בבנדין שרה שטרן (שהייתה חברת כנסת בארץ לאחר מכן) ארגנה  קבוץ מגשימים של התנועה תורה ועבודה, המשימה שלהם לעלות לארץ ישראל, הם היו מיועדים לקיבוץ  "כפר עציון"

לאחר תקופה שלחו אותם לגרמניה להכשרה חקלאית (היו שם עוד קבוצות מקיבוצים שונים של אותה תנועה), הורי לא ידעו שבמרתפים מאוכסנים אלפי פרטי אמנות של היהודים שנגנבו עבור היטלר

ציור שלי באקריליק הכשרה חקלאית באשבך (אבא שלי ראשון) בחוג לציור

בשנת 1997 הייתי שותף למוזיאון השואה בוושינגטון בפרוייקט של זיהוי תמונות שמצאו באושוויץ וסריקה של תמונות שנמצאים בבתים של ניצולים מאזור זגלמביה, אז עבדתי בחברת מחשבים השאלתי כמה מחשבים והיו כתחנות עבודה לפרוייקט זה, ומסרתי הרבה תמונות מאלבום של הורי ז"ל לסריקה, וכתבו פרטים מגב התמונה למחקר

העיתונאי שאל אותי בתור דור שני עוד פרטים על הורי ז"ל, התנהגות שלהם בעקבות השואה.  למשל סיפרתי שלאבי היו סיוטים בלילה, היה מתעורר לעיתים קרובות. או אימי בישלה על פתיליה והתעקשה לא להכניס פריים של גז. המילה "גז" היה לה סיוט של גז "הציקלון", אבל שכנעו אותם  שזה לא אותו סוג גז.

לאחר מכן העתונאי שאל אותי מה העסוק שלי ומצב המשפחתי. אמרתי שעובד בחברת מחשבים כאיש מקצוע, נשוי פלוס 5 ואז היו לי 18 נכדים. הוא אמר לי "זאת התשובה שלכם לנאצים"

שלח לי את העתון כותרת הכתבה

סוחר אמנות לפיהרר

מקור אוסף גורליט עדיין לא ברור. עם זאת, מחקר בארכיונים גרמניים וצרפתיים מראה באיזו אכזריות ובאופן מוגזם עסק הילדברנד גורליט באמנות שנבזזה בתקופת הנאצים.

תמונות בכתבה

כתבה בעיתון על משפחתי בגרמנית (התרגום לעברית מתחת לכתבה)

תרגום לעברית ע"י Google Lens

יחיאל הרשקוביץ היה אחד מהיהודים שחיו אז באשבך. הוא היה בן 27 כשהגיע לטירה ב-20 בנובמבר 1945. משפחתו באה מבנדין, בנדסבורג לשעבר בשלזיה. הוא נעצר בספטמבר 1939 ובילה את שש השנים הבאות בסך הכל ב-15 מחנות נאצים. חיילים אמריקאים שחררו אותו ממחנה הריכוז בוכנוולד ב-11 באפריל 1945. לאחר מכן הכיר את אשתו לעתיד, אסתר אורמן. שניהם היו באשבך והיו בדרך לפלסטינה,‏ ‏)הכוונה לארץ ישראל). יחיאל הרשקוביץ נפטר בשנת 1979, אשתו אחת עשרה שנים מאוחר יותר.

בנם בני כיום בן 65 ומתגורר לא רחוק מתל אביב. הוא אומר, אוי שאביו ישן רע כי הזכרונות רדפו אותו אפילו בלילה.ואז הוא מספר איך יום אחד היה אמור להחליף את הפתילייה הישן בבית הוריו בתנור גז מודרני. אביו, אומר בני הרשקוביץ, סירב מכל וכל

בהמשך להכשרה באשבך חלק מהחברים קיבלו אישור עליה לארץ ישראל בצורה חוקית, התיישבו בכפר עציון, יש גם שנפלו נצר אחרון

הורי עברו תלאות בדרכים שונות הגיעו לאיטליה והגיעו לארץ כמעפילים לא לגאליים באנייה "שבתאי לוז'נסקי" הגיעו לחוף ניצנים, שם התעבו עם בני הקיבוצים ואמרו להם להגיד "אני יהודי מארץ ישראל"

ציור שלי בדו מימדי באקרילי 40 על 38 ס"מ

הוגלו לקפריסין מחנה 61 שם התחתנו גם אני נולדתי בקפריסין' ציור שלי מחנה קיץ בקפריסין מהדמין     בחול המועד פסח בתש"ח עלינו לארץ בעליה של תינוקות, בגלל שכפר עציון נפלה, עברנו לבית עולים בחדרה, שם גדלתי

בשנת 2022 לפני ראש השנה תשפ"ג אומר שוב "זאת התשובה שלנו לנאצים"

 

פורסם בקטגוריה מאמרים בנושא יודאיקה | עם התגים , , , | להגיב

סיפור של גביע וכיסוי מצות לפסח

הגביע

כשהגענו לארץ באנייה אנדריאה בעליה של תינוקות (בתוך אמבטיות) מקפריסין בחול המועד פסח.

הורי היו מיועדים לכפר עציון לפי ההכשרה שלהם לאחר השואה.

בכפר עציון היה מלחמה והעבירו לבית עולים בנווה חיים בחדרה.

כל אחד מהורי נשארו בודדים ממשפחתם לאחר השואה בבנדין

לאימי היה קשר עם הדוד שלה בדבלין אירלנד בשם אנשל הרמן.

הוא שלח מתנה כסף להורי שיתחילו להסתדר בארץ

מה אימי עשתה עם הכסף רכשה גביע לקידוש שכל קידוש בארץ יהיה מכובד.

כל ערב שבת אבי עשה קידוש בגביע זה

באמצע השבוע אני שיחקתי בארגז חול בגביע זה, לאחר שאבי נפטר

החלטתי שאני עשה את הסדר בגביע זה כל שנה.

אפילו שהיה לנו הרבה גביעים מכסף גדולים ואמנותיים שקבלנו מתנות

הנכדים הנינים ובני הנינים של דוד זה גרים כבר בארץ

כיסוי מצות לפסח.

אחות של סבתא שלי היגרה לארצות הברית לברוקלין בתחילת המאה הקודמת, הקימה משפחה גדולה

אחת הבנות רקמה כיסוי מצות זה ושלחה לנו בשנת 1948

אותו כיסוי אני משתמש בכל שנה ושנה בליל הסדר

אותה בת דודה בשם חווה ריבה וינבלט שהייתי מגיע לארץ לעיתים קרובות הייתה מבקרת אותנו

לבר מצוות של הילדים שלי תמיד הגיעה

שאני הייתי מבקר בארצות הברית תמיד הייתי מבקר אצלם ודאגו כאילו אני הבן שלהם

בנסיעה האחרונה שלנו לארצות הברית לפני 7 שנים גם עשינו ביקור אצלה

היום היא בת 98 קשה לה להגיע לארץ

אבל רוב הנכדים והנינים גרים כבר בארץ

זה סיפור על שני פריטים של פסח שכל שנה נזכר

פורסם בקטגוריה מאמרים בנושא יודאיקה | להגיב

למה צריך טַבַּעֵץ?

מימי בריאת העולם, דבר כזה לא היה קיים טַבַּעֵץ

הסיפור התחיל: פעם היינו באירוח שבת בבית מלון בירושלים עם קבוצה

וגם הגיעו הרבה קבוצות מהארץ מהעולם.

לאחר הקידוש עמדנו חצי שעה לנטילת ידיים, הרגיז אותי למה כל כך הרבה זמן?

באותה שבת הגיעו הרבה נשים עם שמלות הכי יפות, פרוות והתכשיטים הכי יפים

פתאום רואה שכל אחת עומדת ליד הכיור (עמדת נטילה), מורידה את טבעת הנישואין מכניסה לפה, את טבעת האירוסין עם יהלום מכניסה לפה, הטבעת של חתונת הכסף מכניסה לפה, טבעת של חתונת הזהב מכיסה לפה, טבעת שקבלה בירושה מכניסה לפה

לאחר הנטילה מוציאה את הטבעות לפי סדר וענדת על טבעת על אצבע ששייך לאותה טבעת

לאחר שענדה את הטבעות  בחזרה לאצבעות המתאימות

ברכה "על נטילת ידים"

הייתה צריכה גם לברך שלא בלעה איזה טבעת

אני חשבתי לעצמי מה אפשר ליצור כגימיק

קראתי לזה טַבַּעֵץ

הרבה התלהבו מאז שייצרתי

מכרתי בעיקר ליהדות חו"ל

 לפני פסח בליל הסדר פעמיים נוטלים, אחת בלי ברכה ואחת עם ברכה

את טַבַּעֵץ יש בשני גרסאות "ענף עץ זית" שהטבעות תלויות עליו עם שקע לטבעות

רובם עץ זית עם רגליות פלסטיק שלא יירטב העץ לחץ על התמונה לראות דוגמאות עבודות בחנות

פורסם בקטגוריה מאמרים בנושא יודאיקה | עם התגים , , | להגיב

מזוזות עם סיפור

במאמר זה מציג מזוזות ובמקומות מסוימים עם הקלף

תרמתי עבודות אלה בעקבות חוויות שעברתי או חוויות של ההיסטוריה של עצמי

לאחר כשהייתי שכיר בתחום הייטק ויצאתי לפנסיה התחלתי לעסוק באמנות יודאיקה

כאן אדגיש בתי מזוזה שייצרתי ותרמתי  

בית הכנסת המרכזי גבעת שמואל

כאן אני חבר כ 30 שנה

בית מזוזה עץ זית גילוף ידני

שער צוקרמן שהיה שטיבל לפני השואה

מזוזה אחת תרמתי (אין תמונה כרגע)

מזוזה שניה עם צריבה של בית הכנסת הגדול של בנדין שהנאצים שרפו בערב סליחות 1939

קפה ירושלים  בבנדין

שלחתי בית מזוזה עם צריבה של בית הכנסת הגדול של בנדין 

בית הטהרה בעיר גלייביץ פולין

 (אמי הייתה שם במחנה עבודה בשואה) אני קבעתי בכניסה הראשית

עם צריבה של בית הכנסת שנשרף בליל הבדול, גלייביץ עם בגרמניה לפני השואה, לאחר השואה הועברה לפולין

מחנה המעפילים בעתלית

 הרב הראשי לישראל  דוד לאו קבע אותה

מזוזה עץ זית עתיק בצורת מפת ארץ ישראל

המזוזה (צילום חיים וינרב)

מוזיאון היהודי בקפריסין בלרנקה

במבנה הפח של מחנות המעפילים (נמצא במתחם חב"ד בלרנקה) הרב זאב רסקין הרב הראשי לקפריסין קבע את המזוזה

תעודת הוקרה עם מזוזת ארץ ישראל (ללא קלף)

 למנהלת קבוצת אנגלים גברת רוזי  בת של חיילים אנגלים מימי המנדט שמשימתם מבקשי סליחה מישראל

ישיבת עוז ואמונה

בשכונת נווה שאנן בתל אביב, בניהולו של אביעד גזבר, פרטים יגיעו בהמשך

פורסם בקטגוריה מאמרים בנושא יודאיקה | עם התגים , , , , , | להגיב

התפתחות שנה טובה בעיני

כשהייתי ילד קטן בשנות החמישים, לפני ראש השנה היינו ממתנים יום יום ליד הבית בחוץ שהדוור יגיע

ויביא איתו "שנות טובות" ממשפחה או ידידי הורי

אז היו שנה טובה במעטפה קטנה

אם התמונה הייתה עם "זהבים" הייתה נחשבת ליקרה יותר או פושטית

שנה טובה ללא תמונה הייתה של "קמצנים"

לאחר זה אימי הראתה לי שנות טובות שקיבלה מדוד שלה מחו"ל של אחותה סלה אורמן ז"ל וגם אחיה ניסן אורמן ז"ל מבנדין 1936 שנספו בשואה  

במשך השנים ההתנהגות שונתה

היו כבר טלפונים והיו מחייגים אחד לשני איחולי שנה טובה

היו כאלה ששלחו שנה טובה בעיקר מחו"ל עם תמונת משפחתם (עד היום)

הגיעו האימיילים התחילו לשלוח את ה"שנה טובה" בדוא"ל

לאחר מכן היו חברות שעיצבו ושלחו קישור לנמען

לאחר מכן בווטסאפ, באתר, בזום או כל סוג משלוח

לספקים שלנו בחו"ל החברה שלחה להם לראש השנה שלהם "ארגז תפוזים" מארץ ישראל.

אני התחלתי עם מיזם חדש

במשך השנים ההתנהגות שונתה

רכשתי צנצנות דבש קטנות (כשרות), ייצרתי תושבת עץ עם שקע מתאים ומוט עץ לדבש

הבסיס כל מיני פרוסות עץ אצילי: זית, סיסם, מייפל, אלון, אורן

בהתחלה צרבתי בלייזר "שֶתְחַדֵש עָלֵינוּ שָנָה טוֹבָה וּמְתוּקָה" או פסוק אחר

היום אני מתכוון לתת למזמין לכתוב ברכה אישית CNC לייזרעכשיו תנתן האפשרות להחליט איזה תוכן רוצים על העץ, אני אעצב על המחשב ואצרוב ב CNC לייזר

פורסם בקטגוריה מאמרים בנושא יודאיקה | עם התגים , | להגיב

Jewish Tragedy in Bedzin personal Diary

The original diary was written in Yiddish after the Holocaust by my father, Yechiel Hershkowitz  Z”l, 1918-1979

My father lived on 27 Zamkova Street, in Bedzin, near the Great Synagogue

Website design and typing: Benny Hershkowitz (son)

hershko@netvision.net.il

EMAIL to Benny Hershkowitz

Translation from Yiddish to Hebrew  by Dr. Leah Gurfinkel

Translation from Hebrew to English By Dvora Mann

Photo of the Hershkowitz Family 1936 in Bedzin

Yechiel Aharon is sitting to the left, his grandmother, Nissel, next to him. Seated to the right is grandfather Yisrael Yosef. The sisters, Frimet and Ruchama Baila, are standing

There was another brother, 20 years older than my father, Mordechai Pinchas((I don't know what happened to him)

On September 1, 1939, armored vehicles stormed with full force on the roads of Poland.

The German army invaded all of Poland’s roads, cities, and towns

Everywhere, people were fleeing, families were dragging small carts, loaded with their shabby belongings and basic necessities

In the little handcarts, they also "crammed" in sick family members. They were all panicking, trying to flee. No one knew where they might go to save their poor lives

From time to time it became clear in which streets the German executioners shot the Jews you knew, innocent people, in order  to arouse fear and terror

We heard the German fighter-planes above. Their mission was not necessarily to attack the Polish army, but rather to bomb the cities and kill the wandering masses who were boarding trains and the homeless searching for a place where they may sleep for a few hours

Every day new decrees were issued, The gold, the silver, and the copper had to be handed over. The Jews relinquished all they had, hoping to be left in peace, yet nothing helped

The Germans demanded of the Jewish community members in areas under their control to pay money.. That is how they planned to carry out their filthy acts with the assistance of the Jewish committees. All the directives and decrees came directly from the German chief executioner. This fact made it evident that all European cities received the same orders

The Jewish Councils were forced to set up hard labor groups in    the cities every day. In addition, from the beginning, Jewish men, women, and children were forced to wear wide ribbons on their left sleeves that would indicate that they were Jews so that they could be more easily identified as such. There was no food for everyone. All the little money was gone – the Germans took it all for the war needs. All the savings in the bank were taken out and they gave in return 20 or 50 paper cigarettes. Hence it was impossible to buy small things like milk and the like

The Jewish Councils were forced to provide daily groups of laborers in the cities. Additionally, from the very beginning, Jewish men, women, and children were forced to wear wide ribbons on their left sleeves  to indicate that they were Jews, so that they could be easily identified. There was not enough food for everyone. The little money they had was gone. The Germans confiscated all the Jewish assets for funding their war efforts. People's savings accounts were emptied by the Germans. In return, they gave the account owners 20 or 50 paper cigarettes. It became impossible to buy staples such as milk and the like

When the bakers baked, people stood in line for a whole day, in the hope of getting a small piece of bread. While waiting, fights broke out, which led to the Germans firing at the crowds and killing innocent people

When they finally reached the baker and received their small piece of black bread, the Germans would snatch it from their hands and give it to the Christian Poles. The Jew returned home without the bread, tormented, and humiliated

It was worse for those with small children. Knowing there was no way to provide them with food was heartbreaking. The same was true of the sick family members

I am telling you about my historical experiences not for literary purposes or just stories – I tell the real truth – at least it will remain for future generations – so that Jewish generations can read and draw conclusions

My city of Bedzin in Poland was almost entirely a city of Jews, and was called Jerusalem of Zaglebie. A city of Torah scholars  and  writers.  A city that was full of Jewish goodness and youth ,whose heart beat the Zionisict spirit . It had all the Zionist organizations, it had Yeshivot. Its synagogue was visited not only by Jews, but also by Polish dignitaries

Every home, every house of prayer, and all groups of worshipers from all walks of life, appreciated the beauty of Jewish art

 

Jewish Bedzin was known for its simple workers. Each house had a small workshop – each Jew worked on something else. The goods were exported to Silesia

Jewish porters, shoemakers, and tailors organized themselves unofficially to secure and defend against anti-Jewish attacks by local youths

It is worth noting that when the Christian boys enlisted in the army, they used to pretend to be drunk and on their way to enlistment "revenged" the innocent Jews, and beat them as much as they could. When they entered Bedzin, the Organized Defense came out to meet them. The simple porters or the Patex brothers would break their bones and avenge them

Precious Jews were in Bedzin

The war broke out in September 1939. It cannot be said that it was a war between Poland and Germany. The Germans simply attacked Poland, and the Polish army, out of fear, dispersed everywhere

 The Jews were the first to feel the revenge

Each Gestapo in itself was an 'angel' of death. Each of the Gestapo boasted of the number of Jews he killed

During the Selichot days, the Gestapo entered the home of the Malach family, cast out 17 men and teenage boys, dressed in their kapotes (Chassidic coats), led them to the Governor’s courtyard, and shot them all to death. It happened to many other Jews. It was impossible to escape

The Great Synagogue of Bedzin

Shabbat before Rosh Hashana

As known, Jews were not allowed to leave their homes from six in the evening to six in the morning

Germans and their Polish aides poured gasoline through the window and set the synagogue and the Beit Midrash on fire, like a small Beit Hamikdash (Holy Temple in Jerusalem). Our family was together in a room located next to the synagogue

Original photos of propaganda postcards of the Nazis ימ"ש ,that my father purchased and sent to the United States

A photo I recently received from an archive from Poland

The burning of the synagogue, the gunfire, and screams of the people whose relatives were shot, penetrated the burning houses

It was hell on earth that no one can describe-the German executers scattered to the Jewish houses, threw grenades into them and fired into the Jewish rooms . Our house at Leibish Liver in Zamkova 27 started burning and a bullet entered it – the smoke caused suffocation and we saw we were about to burn alive.. The only question left was what is the easier death, that of fire or of shooting

The burning of the synagogue, the shooting, and screams of the people whose relatives were shot, penetrated the burning homes

It was hell on earth. No words can describe the horror

The German executioners scattered  to the Jewish houses, threw grenades into them, and fired their guns through the windows.

Our house, at Leibish Liver on Zamkova Street number 27, began burning.  A Bullet penetrated it. The smoke suffocated us, and we realized we were about to burn alive. Whoever came out was shot. We had to choose then the easier death; by fire or by a bullet

Original photo of a Nazi propaganda postcard my father purchased and sent to the United States

After the aunt heard that my father had survived, she sent these pictures to Israel after finding out the name of Rabbi Yisrael Larehovsky from the city of Diwart 

(Two pictures of the Nazis burning wigs and a picture of the back with my father writing to his aunt)

Translation of the back of the photo

Dear Aunt, Uncle, and Family

 I am writing to you about the Jewish tragedy in Bedzin. When German beasts savaged the Jewish people. When Germans destroyed yeshivas and burnt alive decent and righteous Jews. It is impossible for a civilized human being to envision how in our days, such savagery and such torture can be afflicted on the innocents. I am sending you the picture that shows the burning of a Chassidic Jew with a candle

In my Shabbat suit, I notice holes not far from my heart. I am sure that three bullets penetrated my body. I look for blood, as it is not possible to be shot three times without sustaining an injury. I ask my mother to check. She finds no blood. I feel good, and I do not collapse

But who in those days thought only of himself?

All of us, Father, Mother, Frimet, my sister, and Frimet’s 10-year-old son – discuss which way we may choose to die

I believed that death by a bullet was less painful. I was anxious to go out. My sister asked that I wait until the last minute. Meanwhile, some of the flames in our room above us provided some light

I noticed the three holes in my suit. My shirt was on crookedly. The bullets apparently pieced the shirt in an angle away from my body. I was not harmed.

Outside, the recurring cries and screams of "Shema-Israel" were heard, from the Jewish tenants whose homes were burning

At midnight, the Germans believed they had finished their filthy job and that no Jew was left alive. Then they left. When it got quieter outside, we crawled out of our houses and fled beyond the mountains. We entered the home of our acquaintance, Hulawa, who lived by the river, Tcharna Peshmesh. His landlady was a Christian. She held on to her son and wished to throw us out and avoid “suffering from the simple dirty Jews". But in the end, her pity overcame her disgust, and she allowed us to stay the night with our Jewish acquaintances

At six o’clock the following morning, I ran to see if our house burned down completely , and check if it was still inhabitable

The Germans responsible for the destruction met me on the way and said: "Tell us the truth. Who burned all the houses, and who is responsible for all the corpses lying outside?"

I could not say they themselves did all this, for fear of being shot

One hundred victims lost their lives that hellish night

Interestingly, as I was standing in our house, evaluating what burnt and what can still be salvaged, mourning the loss, Christian Poles came by and said, "Give me this, give me that. You are not going to live much longer, and you will have no need for these things."

My heart ached as the forces of darkness gained sovereignty over the poor and tortured people. I asked the Christians to leave and stop irritating me

At 10 or 11 that morning, my sister, whose husband was shot by the German murderers, arrived. We already knew of the trouble befalling our people, but now we had to deal with our ordeal. My sister helped, and we collected a few things left in the house. We went to the Talmud-Torah house and settled there

The Jewish Council (Judenrat)

The Jewish Council received new orders daily

As is well known, the Germans planned to build a highway 40 meters wide from Berlin to Moscow. In Upper Silesia, which today is in the communist part of Germany, they stationed a labor camp every 10 kilometers, with 400 young people in each camp

These young laborers dug the sand by hand and by machine, loaded it on small wagons, pushed it for a mile or two, until a small train arrived and took the cargo for the purpose of building the highway

The Jewish Council of Bedzin first sent their quota of workers from the lower class, poor and the suffering families, whose sons were the first to be taken into forced labor in the camps

 On 10/27/40, young people received paper notes advising them to present themselves at an orphanage in Bedzin

 

We were glad to be considered productive, thinking it may result in an improved situation for the Jews and ease the harshness of the imposed decrees

Jews are trusting people and tend to believe in all. The notion that the cultured and civilized German nation could commit such atrocities never entered anyone’s mind

On Simchat Torah, I received a note from the Jewish Council. I was asked to report to the orphanage early the next morning and to join the labor force. An argument ensued in our room at the Talmud Torah. Being the youngest child, I was everyone’s favorite. My mother and father cried silently, fearing they may never see me, their son Yechiel, again. My sisters, Frimet, Ruhama-Baila, and the three children, who were also present, attempted to comfort my parents

“Dear parents,” they said. “Remember the miracles that he already experienced.” They spoke about the bullets that missed me when our house was burning alongside the synagogue. They spoke of a second time when the Germans’ shot missed me as I was waiting for bread at the baker’s shop. “Now, too,” they added, “God will watch over him at the labor camp, and he will return home safe and sound.”

The issue at hand now was that of food and clothes. What was there to equip me with, as most everything had been burned. My mother found a small bag, and in it, she packed all she can find. My father accompanied me to the orphanage

As we passed by the Bedzin's hospital, the manager, known as Leizer the Yellow, came running with his 14-year-old son, who hit my father's shoulder with a stick

I was upset. I grabbed the stick and threw it over the hospital fence. I pushed the boy hard, and he fell. We feared he might take revenge, but off he ran, and we continued onward toward the orphanage

The building was located far behind the city. Hundreds of people had already gathered there, each holding his bundle. Parents and family members, who accompanied the young men ,were standing there too, not knowing this was their child’s last journey and the last they’ll ever see of him

Jewish policemen shoved the young people inside the orphanage, and the anguished families returned to their homes, thinking that they may see their children again

  The SA(Sturmabteilung) men assigned to guard us, wore black coats, and with Swastika on their arms. They organized us in groups of hundreds. Before long, Kapos showed up and took charge of us, the people of Bedzin

Yankele Ehrlich became a Kapo

Four hundred young people stood ready to march to the train station; among them, ten girls who were most probably destined for kitchen work

There was no food provided that entire day. We traveled overnight, and by morning we arrived in Falkinberg – a city in East Germany’s Upper Silesia

From there, we walked as soldiers. Left, left. One, two

We were commanded to sing as we walked. So, we sang Hallelujah in a familiar melody. We were very tired after the 10-kilometer walk that ended in a camp called Kleinmengersdorf

 It was a barracks camp. In each barrack there were 24 people and bunk beds.

We dropped tired

First there were camps

Labor camps

We did not know what was to befall us. There was no water or electricity. Everything was new. We washed our faces with the tea we were given to drink

On the first day of camp, the work involved preparations for the first camp

An older Jew named Tzion, who spoke German and Polish, served as a go-between and conveyed the orders in the camp. Rumor had it that he was a “Meshumad,” an apostate

Our work began on our second day, building a 10-kilometer highway. Similar camps with similar conditions were erected 10-kilometers apart. We dug out sand and loaded it on trucks. It was hard physical work

The Jewish Kapos pressed laborers to load the trucks to capacity. For the weak among us, this was the early taste of hell. They were the first to experience blows to their bodies,  because they were unable to work ,due to their weakness

The weak were accused of laziness and unwillingness to work. Among them were the learned Torah scholars. Due to the deficiency of food or perhaps due to refusing non-kosher food, they fell like flies

It was hard to get used to the thin soup and 300 grams of bread, but then, it was still possible to receive food packages from home, which also raised morale

Postcards were still allowed to be written, and there was still somebody to write to

We did not know that their conditions back home were worse than ours, as the postcards were written in German-Yiddish, and open to German censorship

So the families back home, like us, wrote that things were well and fine. To let the family know a bit of the truth, we asked them to send “regards to the baker,” from which they learned we did not have enough food. In turn, when they asked about our “great grandfather,” we understood that their situation was worse than death

פורסם בקטגוריה מאמרים בנושא יודאיקה | עם התגים , , , | להגיב

ארונות קודש ניידים בתקופת הקורנה

תקופת הקורונה

בתקופת הקורונה הייתה הנחיה אסור להתפלל במקומות סגורים

כל הקהילות התחילו לקיים מניינים ברחוב, מרפסות, חצרות

ארון הקודש הראשון שייצרתי בתור תחביב בשנת 1997

ארון זה תרמתי לקהילה. הוא הושאל לבתי כנסת בהקמה, משמש לבתי אבלים, משמש לתפילות ימים נוראים בבית העם לתפילות משותפות דתיים וחילוניים

בשנת 2001 הארון נלקח לתערוכה במתנ"ס המקומי לתערוכת יצירות עממית בקהילה"

לאחר תכנון המידות רכשתי עץ מצופה פורניר אלון, תכנון דלת שתפתח ב 180 מעלות.

על הדלת חרטתי בראוטר את הפסוק "כי מציון תצא תורה", בתחתית הדלת ציירתי את ירושלים וחרטתי. בחתיכות עץ אחרות בניתי לוחות הברית ושני אריות.

על הכתר של הארון חרטתי "ויהי בנסוע הארון", את הארון ציפיתי בלכה.

סיום בניית הארון קיץ 1997.

לאחר מכן החתן שלי אמר לי שיש לו ספר תורה קטן בגובה 50 ס"מ

התנדבתי וייצרתי ארון קודש קטן ובחצר המשותפת של הבניין מקיימים מניינים, לכל תפילה מורידים את הארון

במניין שאני משתתף לא היה ארון והיינו צריכים לפני החגים ייצרתי ארון גדול יותר בגובה 1.20 מ' עם דלת מתקפלת

העיטורים ייצרתי לוחות הברית ושתי אריות משני צדיו

הפסוק "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" בחריטה ידנית

על הידיות צרבתי "פתח לנו שער" , בראש הארון חרטתי "ויהי בנסע הארן"

בתוך הארון יצרתי חריטה על לוח פלסטיק דו שכבתי בצבע זהב "בריך שמה"

עיטורים לארון נייד

לוחות הברית מרובעות לדעת חב"ד, מוטיבים של "שבעת המינים" שידבקו על דופן הדלת

ידיות לארון יש אפשרות גם לתלות פרוכת מעוטרת

פורסם בקטגוריה מאמרים בנושא יודאיקה | עם התגים , | סגור לתגובות על ארונות קודש ניידים בתקופת הקורנה

הטרגדיה היהודית בבנדין, יומן אישי

המקור יידיש יומן אישי נכתב לאחר השואה ע"י אבי יחיאל הרשקוביץ ז"ל 1918 – 1979

היה גר ברחוב זמקובה 27. בנדין ליד בית הכנסת הגדול.

הקלדה ועיצוב באתר ע"י הבן בני הרשקוביץ hershkow@netvision.net.il

תרגום מיידיש דר' לאה גרפינקל

 ב 1 לספטמבר 1939 שעטו במלוא הכוח וההתלהבות בכל דרכיי פולין משוריינים ומכוניות  ממונעות.משפחת הרשקוביץ יחיאל אהרן יושב בצד שמאל לידו הסבתא ניסל בצד ימין הסבא ישראל יוסף העומדות האחיות פרימט ורוחמה ביילה. היה עוד אח גדול מאבי ב 20 שנה מרדכי פנחס (לא ידוע לי מה קרה איתו)

 צבא גרמני פלש לכל הדרכים, הערים והעיירות. בכל מקום נראים כבר אנשים על משפחותיהם נמלטים כשהם גוררים במו ידיהם את עגלותיהם הקטנות ובתוכן הצרורות העלובים של מעט החפצים הנחוצים. בעגלות הקטנות "ארזו" גם בני משפחה חולים וכולם נמלטו בבהלה עצובה, מבלי לדעת לאן אפשר לנסוע כדי להציל את חייהם המסכנים.

מפעם לפעם התברר באילו רחובות ובאילו דרכים ירו האורחים החדשים התליינים הגרמנים, ביהודים שהכרת, אנשים חפים מפשע וזאת בכדי לזרות אימה ופחד. שומעים את טיסות האווירונים הגרמנים אך לאו דווקא במטרה להפציץ את הצבא הפולני, אלא פשוט להפציץ ערים תמימות ואנשים נודדים העולים לקרונות הרכבות. אלה היו מלאים בחסריי בית שחיפשו מקום לינה למספר שעות.

בכל יום נגזרו גזירות חדשות. צריך היה למסור את הזהב, הכסף, הנחושת- היהודים מסרו את הכול, ובלבד שיתנו להם לחיות במנוחה. אך דבר לא עזר. הגרמנים דרשו מחבריי הקהילות היהודיות באזוריהם שישלמו כספים. כך רצו לבצע בעזרת המועצות היהודיות את המעשים המטונפים אותם תכננו לעשות- כל ההוראות והגזירות הללו הגיעו היישר מהתליין הראשי בגרמניה. הנה הסימן לכך שבכל עריי אירופה היו הפקודות זהות.

המועצות היהודיות הוכרחו להעמיד מדי יום קבוצות לעבודת פרך בערים. בנוסף, נאלצו למן ההתחלה גברים, נשים וילדים יהודים לענוד על שרולם השמאלי סרטים רחבים שיסמנו שהם יהודים על מנת שאפשר יהיה ביתר קלות לזהותם ככאלה. היה חסר אוכל לכולם. כל הכסף הקטן נעלם- הגרמנים לקחו את כולו לצרכי המלחמה. כל החסכונות בבנק הוצאו ונתנו תמורתם 20 או 50 סיגריות מנייר. מכאן שהיה זה בלתי אפשרי לקנות דברים קטנים כמו חלב וכדומה.

כשהאופים אפו, נעמדו אנשים בתור למשך יממה שלמה, כדי לקבל חתיכת לחם קטנה.  במשך העמידה בתור פרצו קטטות, ואז ירו הגרמנים במכונות ההרג שלהם והרגו אנשים חפים מפשע. כשכבר התקרבו המחכים בתור לאופה וקיבלו את חתיכת הלחם השחור, חטפוה הגרמנים מידייהם ונתנוה לגויים הנוצרים. היהודי שב לביתו ללא הלחם, מיוסר ומושפל.

גרוע יותר היה למי שהיו לו ילדים קטנים- הלב כאב, כי לא היה מנין להביא להם אוכל. הוא הדין לגבי בני משפחה חולים.

אני מספר על חוויותיי ההיסטוריות לא למטרות ספרותיות או לסתם סיפורים- אני מספר את האמת לאמיתה- תישאר לפחות היא לדורות הבאים- בכדי שדורות יהודים יוכלו לקרא ולהסיק מסקנות.

עירי בנדין שבפולין הייתה כמעט כולה עיר של יהודים, והיא נקראה ירושלים של זגלביה. עיר של תלמידיי חכמים, של סופרים. עיר שהייתה מלאה רק בטוב יהודי, בנוער שבליבו פיעמה הרוח הציונית- היו בה כל האירגונים הציונים, היו בה ישיבות. את בית הכנסת שלה באו לראות לא רק יהודים, אלא גם אישים פולנים רמי מעלה. כל בית, כמעט כל בית-תפילה או סתם חברת מתפללים מכל שכבות העם התפארו מיפי האמנות היהודית-

בנדין היהודית נודעה בעובדיה הפשוטים. בכל בית היה בית-מלאכה קטן – כל יהודי עבד במשהו אחר. את הסחורה ייצאו לשלזיה- הייתה גם הגנה בלתי מאורגנת של העם הפשוט כמו של סבלים, סנדלרים וחייטים. כדאי לציין שכאשר הנערים הנוצרים התגייסו לצבא, הם נהגו להעמיד פני שיכורים ובדרכם לגיוס "באו חשבון" עם היהודים החפים מפשע והיכו בהם  ככל שרק יכלו. כשנכנסו לבנדין יצאה לקראתם ההגנה המאורגנת.. הסבלים הפשוטים או האחים פטקס היו שוברים את עצמותיהם ונוקמים בהם. יהודים יקרים היו בבנדין.

המלחמה פרצה כידוע בספטמבר 1939. אי אפשר לומר שהייתה זו מלחמה בין פולין לגרמניה. הגרמנים פשוט תקפו את פולין והצבא הפולני מרוב פחד התפזר לכל עבר. היהודים היו הראשונים להרגיש את הנקמה- כל גסטפו לכשעצמו היה מלאך מוות. כל אחד מהם התפאר במספר היהודים שהרג- בימי הסליחות שהתקיימו בבית משפחת מלאך הוציא הגסטפו מהבית 17 גברים צעירים ובוגרים. הם יצאו במעיליהם ונורו בחצר מושל המחוז. כך גם קרה ליהודים רבים אחרים. בקיצור, היה בלתי אפשרי להימלט.

בית הכנסת  הגדול של בנדין

שבת שלפני ראש השנה- כידוע אסור היה ליהודים לצאת מהשעה 6 ועד לשעה 6. הגרמנים עם עוזריהם הפולנים שפכו בנזין דרך החלון והעלו באש את בית הכנסת ובית המדרש. זה האחרון היה כמו בית-מקדש קטן. היינו ביחד כמשפחה אחת בחדר שהיה ליד בית הכנסת. תמונות מקוריות שאבי רכש כגליות תעמולה של הנאצים ימ"ש ושלח לארצות הברית

תמונה שקבלתי לאחרונה מארכיון מפולין

שריפת בית הכנסת, היריות וצעקות האנשים שקרוביהם נורו חדרו לבתים הבוערים. היה זה גיהנום עלי אדמות שאיש אינו מסוגל לתארו- התליינים הגרמנים התפזרו לבתי היהודים, השליכו לתוכם רימונים וירו לתוך החדרים היהודים- ביתנו שאצל לייביש ליוור בזמקובה 27 החל לבעור וכדור נכנס לתוכו- העשן גרם למחנק וראינו שאנו עומדים להישרף חיים. מי שיצא החוצה נורה. נותרה רק השאלה מהו המוות הקל יותר, זה שבאש או בירי.

תמונה מקורית שאבי רכש כגלויית תעמולה של הנאצים ימ"ש ושלח לארצות הברית לאחר שהדודה שמעה שאבי שרד שלחה תמונות אלה לארץ לאחר בירור שמו הרב ישראל לרחובסקי מהעיר דיווארטתרגום של גב התמונה

דודה יקרה, דוד ומשפחה

 אני כותב לכם על אודות הטרגדיה היהודית בבנדין. כשחיות הפרא הגרמניות השמידו בצורה נוראית כל-כך את העם היהודים. כשהגרמנים השמידו את בתי המדרשים, או שסתם הוציאו מתוכם את היהודים הטובים והישרים ביותר ושרפו אותם חיים. אין בן- תרבות מסוגל לתאר לעצמו איך אפשר היה בימינו אנו לקחת חפים מפשע ולענותם בצורה כה איומה. אני שולח להם את התמונה המראה כיצד שורפים בעזרת נר יהודי מן החסידים

בחליפת השבת שלי נוקבו 3 חורים לא רחוק מהלב. הייתי בטוח שחדרו לגופי 3 כדורים- חיפשתי על גופי דם, שהרי לא יתכן להיפגע על-ידי 3 כדורים מבלי שימצא דם על הגוף- אני מבקש מאימי שתמשש בידה- הגוף יבש, אני מרגיש טוב ואיני קורס. אבל מי באותם ימים חשב על עצמו- אבא, אימא, האחות פרימט ובנה בן ה 10- כל שעשינו הוא להתייעץ בינינו כיצד למות- דעתי הייתה שהירי הוא מוות קל- נדחפתי לרוץ החוצה. אחותי אמרה לי לחכות עד לרגע האחרון- ביתיים החל להפציע מעלינו בחדרנו מעט אור שנגרם מלהבות האש. הבחנתי ב 3 החורים של חליפתי. החולצה הייתה מונחת עלי בצורה עקומה, ולכן היה מהלך הכדור גם-כן עקום ולא נגרם לי שום נזק. בחוץ המשיכו הזעקות וקריאות "שמע-ישראל" התכופות מפי הדיירים היהודים שבתיהם עלו באש.- בחצות הלילה חשבו הגרמנים שהם כבר סיימו את עבודתם המטונפת ושאיש מהיהודים לא נותר עוד בחיים. הם שבו איפא על עקבותיהם. כשהרגשנו שבחוץ נעשה שקט יותר, זחלנו החוצה מבתינו ונמלטנו אל מאחוריי ההרים- נכנסנו לביתו של מכרנו חולֶווה ששכן ליד נהר טשרנה פשֶמשה, אבל בעלת הבית הייתה נוצרייה, היא אחזה בבנה ורצתה להשליך אותנו החוצה כדי שלא תסבול מהיהודים הפשוטים והמלוכלכים. לבסוף גברו רחמיה והיא הרשתה לנו להישאר למשך הלילה אצל המכרים היהודים.

ב 6 בבוקר רצתי לראות את ביתנו נשרף לחלוטין, ולבדוק שמא אפשר עדיין לגור בו- אולם הגרמנים שביצעו את העבודה בלילה פגשו אותי ושאלו אותי: אמור את האמת, מי שרף את כל הבתים ומי אחראי לכל הגוויות השוכבות בחוץ?- לא יכולתי לומר שהם בעצמם עשו כל זאת, כיוון שפחדתי שיוציאוני להורג-

גיהנום הלילה גבה 100 קרבנות-

המעניין הוא שכשעמדתי בביתי, חישבתי מהם הדברים שנשרפו ובאילו אפשר עוד להשתמש. תוך שאני מבכה את שאירע, הגיעו פולנים נוצרים וכך אמרו לי: תן לי את זה, תן לי את ההוא- ממילא לא תחייה עוד הרבה זמן ולא תזדקקו לחפצים. לבי דאב על שכוחות האופל הפכו לשליטים הפראיים על העם המסכן והמעונה. יעצתי לנוצרים לצאת החוצה ולא לגרות את עצביי. ב 10 או 11 לפנה"צ הגיעה אחותי שבעלה נורה ע"י מכונת ההריגה- כבר אז ידענו שהצרה איומה- אבל לנו הייתה הצרה החדשה שלנו. אחורתי עזרה לי לאסוף את מעט הדברים העלובים שנותרו בבית, הלכנו לבית התלמוד- תורה ושם התיישבנו.

מועצת היהודים (היודנרט)

מועצת היהודים קיבלה מדי יום פקודות חדשות. כידוע, תכננו הגרמנים לבנות כביש מהיר מברלין למוסקבה ברוחב של 40 מטרים. בשלזיה העילית הנמצאת היום בחלק הקומוניסטי של גרמניה, העמידו בכל 10 ק"מ מחנות עובדים שכללו 400 צעירים. אלה חפרו בידיים ובעזרת מכונות בחול, העמיסו על קרונות קטנים אותם דחפו למרחק של קילומטר או שניים, עד שהגיעה רכבת קטנה ולקחה את המטען למטרת בניית הכביש המהיר. מועצת היהודים מבנדין רצתה קודם כל להתפטר מהשכבות העניות הסובלות- בניהן היו הקרבנות הראשונים שנלקחו לעבודות הפרך במחנות. ב 27/10/40 קיבלו צעירים פתקאות כדי להתייצב בבית היתומים בבנדין.

לבנו שמח בדרך- כלל על שאנו נחשבים לפרודוקטיבים. זה היה סימן לכך שמצב היהודים ישתפר ושהגזרות המוטלות עליהן תהיינה קלות יותר.

היהודים הינם עם מאמין ולכן האמנו בכול. איש לא תיאר לעצמו שעם תרבותי כמו העם הגרמני יעשה מעשים נוראיים שכאלה.

בשמחת-תורה קיבלתי פתק ממועצת היהודים שאתו צריך הייתי להתייצב השכם בבוקר בבית היתומים ומשם לנסוע לעבודה. בחדרנו, חדר מס' 1 בתלמוד-תורה פרץ וויכוח- בהיותי בן הזקונים הייתי החביב ביותר. אימא ואבא בכו בשקט והרהרו לעצמם האם עוד יזכו לשוב ולראות את יחיאל. האחיות פרימט, רוחמה-ביילה ושלושת הילדים היו גם כן במקום. שם באותו החדר הם ניחמו את ההורים ואמרו להם, הרי במו עיניכם ראיתם את הניסים שעשה אלוהים עם יחיאל שלנו. פעם אחת כשביתנו יחד עם בית הכנסת עלו באש, הוא חטף כדור. בפעם השנייה שה היה אצל אופה הלבנים כשרצה להשיג לחם. גם אז ירו בו הגרמנים וגם אז החטיאו. כך יהיה עכשיו כשיסע למחנה העבודה. אלוהים ישמור עליו היטב והוא ישוב הביתה בריא ושלם.

עתה נותרה רק השאלה באיזה מזון ובאילו בגדים לציידו, שהרי הכול נשרף. אימא מצאה שקית פשוטה ששימשה כתרמיל, היא קשרה אותה וארזה בתוכה מה שהיה לה. אבי ליווה אותי. בהתקרבנו לבית החולים של בנדין ובעברנו על פניו, הגיע בריצה המנהל. נהגו לקרא לו לייזור הצהוב. בנו בן ה 14 נתן מכה על שכמו של אבי במקל. הדבר חרה לי מאוד, לקחתי ממנו את המקל, השלכתיו מעבר לגדר בית החולים, דחפתי אותו בחוזקה והוא נפל. פחדנו מאוד מנקמה, אבל הוא הסתלק ואנחנו הלכנו לבית-היתומים. הבניין שכן הרחק מאחוריי העיר. לידו כבר נאספו מאות אנשים. כל אחד עם צרורו. הורים, ובני משפחה מלווים ואיש לא ידע שזוהי דרכו האחרונה של הבן, שזו הפעם האחרונה שהם רואים אותו. שוטרים יהודים גרשו את הצעירים פנימה, וכל המלווים חזרו לבתיהם במחשבה אולי אולי עוד יראו את ילדיהם.

השומרים עלינו היו אנשיי ס.ס. גרמנים שענדו צלביי קרס על הזרוע ולבשו מעילים שחורים. הם ארגנו קבוצות שכללו מאות אנשים והעמידו אותן. מיד צצו להם קאפואים שהיו אחראים עלינו, על האנשים מבנדין.

יענקעל'ע ארליך הפך לקאפו. 400 אנשים נוספים עמדו הכן לצעוד לתחנת הרכבת וביניהם היו 10 נערות, שיועדו כנראה לעבודות שירות במטבח. יום שלם לא קיבלנו אוכל. במשך הלילה נסענו ובבוקר הגענו לפלקינברג – עיר במזרח גרמניה בשלזיה עילית. משם הלכנו כחיילים שמאל- שמאל, אחת ושתיים. הם דרשו שנשיר. שרנו הללויה בניגון ידוע. היינו עייפים מאוד מהליכה של 10 ק"מ עד למחנה שנקרא קליינמנגרסדורף. היה זה מחנה צריפים. בכל צריף 24 אנשים ומיטות קומותיים. צנחנו עייפים.

תחילה היו המחנות

מחנות עבודה

עוד לא ידענו מה מצפה לנו מאוחר יותר. מים וחשמל לא היו. הכול היה חדש. רחצנו את פניינו בתה שקיבלנו לשתות. ביום הראשון במחנה היו רק הכנות למחנה הראשון. יהודי מבוגר בשם ציוון דיבר גרמנית ופולנית והוא שימש כמתווך, וכנותן הפקודות במחנה. אמרו שהוא משומד. עבודתנו החלה ב 2 בצהריים. בנינו את הכביש המהיר בק"מ העשירי. בכל 10 ק"מ נמצא מחנה דומה עם תנאים דומים. חפרנו חול והעמסנו על משאיות. זו הייתה עבודה פיזית קשה. הקפואים היהודים היו המזרזים ודאגו לכך שההעמסה תימלא עד תומה. לחלשים בינינו היה זה הגיהנום הראשון. את המכות הראשונות הם קיבלו משום שמפאת החולשה לא הצליחו לעבוד.  הטענה נגדם הייתה שהם עצלים ואינם רוצים לעבוד. ביניהם היו יהודים מלומדים, תלמידיי חכמים. הם אכלו מעט מטעמיי כשרות ולכן נפלו כזבובים. בהתחלה עוד לא היינו רגילים למרק הדליל שבסיר ול 300 הגרם לחם שניתנו מדי יום. אבל, אז עוד אפשר היה לקבל חבילות מזון מהבית. אלה היו הצלה פורתא ורוממו מעט את מצב הרוח. עוד מותר היה לכתוב גלויות ועוד היה למי לכתוב. המשפחות בבית עוד היו בחיים. אצלן היה המצב גרוע בהרבה מן המצב אצלנו, אבל אנחנו לא ידענו זאת, כי הגלויות נכתבו ביידיש מגורמנת בגלל הצנזורה הגרמנית. כך המשפחות בבית ואנחנו כתבנו שאצלנו הכול טוב. אבל כשרצינו לכתוב דברים אמיתיים, מסרנו דרישת-שלום לאופה. אז הבינו בבית שאין לנו מספיק אוכל. ומן הבית כשדרשו בשלום הסבא- רבא, ידענו שהמצב שם מר כמוות. החורף התקרב. החול באתרי הבניין קפא ואי אפשר היה להמשיך לחפור. נשארנו במחנה. אלא שלא ארך הזמן והגיעה פקודה שנצא לנקות מן השלג את הדרכים שמאחורי פלקנברג. לא היינו לבושים כהלכה, ותמיד רעבים. הסתדרנו ברביעיות, לקחנו אתיי חפירה לחול והלכנו. בדרכים השתוללו סערות שלג. נשימותינו נעתקו. החברֶה השתעלו והתעלפו מחולשה. על השלג הישן והרטוב כבר נערם זה החדש. אין לנו היכן להסתתר מפני הקור, סערות השלגים והכפור. לאחר שהות של 10 שעות בחוץ, פקדו עלינו להתכונן לחזור. הוכרחנו לסחוב משאות כבדים על כתפניו המעולפות והחלשות למרחק של 10 ק"מ.

במחנה הראשון ב 1940 לא היו מלכתחילה מכות רבות, אבל עוניינו בעבודה קשה וברעב.  למנהל הגרמני של המחנה קראו קרַמֶר. ביצוע העונש הראשון היה כששני בחורים ניסו לברוח וחשבו שיצליחו להגיע לביתם. השניים הסתלקו מהעבודה לכפר לבקש לחם כדי שיהיו מסוגלים להמשיך בדרכם לבית בבנדין.

איזה גרמני לא היה נאצי?

הבחורים הוחזרו למחנה והולקו עד זוב דם. נשאלה השאלה: איזה עונש להטיל עליהם? מנהל המחנה קרמר, סוחר בעברו, ציווה לערוך מסדר ל400 היהודים, כולל ל 10 הנערות. הוא פקד להביא לו גלגל, הניחו על השולחן שבגרש המסדרים והורה לחמשת הקפואים להלקות בציר של דלת 10 מלקות על ישבנם של שני הבחורים. אלה נאנקו מכאב המכות והנערות בכו. זו הייתה המתנה הראשונה במחנה הראשון בקליינמנגרסדורף.

 

תרגום מיידיש: דר' לאה גרפינקל.

פורסם בקטגוריה מאמרים בנושא יודאיקה | עם התגים , , | סגור לתגובות על הטרגדיה היהודית בבנדין, יומן אישי