הטרגדיה היהודית בבנדין, יומן אישי

המקור יידיש יומן אישי נכתב לאחר השואה ע"י אבי יחיאל הרשקוביץ ז"ל 1918 – 1979

היה גר ברחוב זמקובה 27. בנדין ליד בית הכנסת הגדול.

הקלדה ועיצוב באתר ע"י הבן בני הרשקוביץ hershkow@netvision.net.il

תרגום מיידיש דר' לאה גרפינקל

 ב 1 לספטמבר 1939 שעטו במלוא הכוח וההתלהבות בכל דרכיי פולין משוריינים ומכוניות  ממונעות.משפחת הרשקוביץ יחיאל אהרן יושב בצד שמאל לידו הסבתא ניסל בצד ימין הסבא ישראל יוסף העומדות האחיות פרימט ורוחמה ביילה. היה עוד אח גדול מאבי ב 20 שנה מרדכי פנחס (לא ידוע לי מה קרה איתו)

 צבא גרמני פלש לכל הדרכים, הערים והעיירות. בכל מקום נראים כבר אנשים על משפחותיהם נמלטים כשהם גוררים במו ידיהם את עגלותיהם הקטנות ובתוכן הצרורות העלובים של מעט החפצים הנחוצים. בעגלות הקטנות "ארזו" גם בני משפחה חולים וכולם נמלטו בבהלה עצובה, מבלי לדעת לאן אפשר לנסוע כדי להציל את חייהם המסכנים.

מפעם לפעם התברר באילו רחובות ובאילו דרכים ירו האורחים החדשים התליינים הגרמנים, ביהודים שהכרת, אנשים חפים מפשע וזאת בכדי לזרות אימה ופחד. שומעים את טיסות האווירונים הגרמנים אך לאו דווקא במטרה להפציץ את הצבא הפולני, אלא פשוט להפציץ ערים תמימות ואנשים נודדים העולים לקרונות הרכבות. אלה היו מלאים בחסריי בית שחיפשו מקום לינה למספר שעות.

בכל יום נגזרו גזירות חדשות. צריך היה למסור את הזהב, הכסף, הנחושת- היהודים מסרו את הכול, ובלבד שיתנו להם לחיות במנוחה. אך דבר לא עזר. הגרמנים דרשו מחבריי הקהילות היהודיות באזוריהם שישלמו כספים. כך רצו לבצע בעזרת המועצות היהודיות את המעשים המטונפים אותם תכננו לעשות- כל ההוראות והגזירות הללו הגיעו היישר מהתליין הראשי בגרמניה. הנה הסימן לכך שבכל עריי אירופה היו הפקודות זהות.

המועצות היהודיות הוכרחו להעמיד מדי יום קבוצות לעבודת פרך בערים. בנוסף, נאלצו למן ההתחלה גברים, נשים וילדים יהודים לענוד על שרולם השמאלי סרטים רחבים שיסמנו שהם יהודים על מנת שאפשר יהיה ביתר קלות לזהותם ככאלה. היה חסר אוכל לכולם. כל הכסף הקטן נעלם- הגרמנים לקחו את כולו לצרכי המלחמה. כל החסכונות בבנק הוצאו ונתנו תמורתם 20 או 50 סיגריות מנייר. מכאן שהיה זה בלתי אפשרי לקנות דברים קטנים כמו חלב וכדומה.

כשהאופים אפו, נעמדו אנשים בתור למשך יממה שלמה, כדי לקבל חתיכת לחם קטנה.  במשך העמידה בתור פרצו קטטות, ואז ירו הגרמנים במכונות ההרג שלהם והרגו אנשים חפים מפשע. כשכבר התקרבו המחכים בתור לאופה וקיבלו את חתיכת הלחם השחור, חטפוה הגרמנים מידייהם ונתנוה לגויים הנוצרים. היהודי שב לביתו ללא הלחם, מיוסר ומושפל.

גרוע יותר היה למי שהיו לו ילדים קטנים- הלב כאב, כי לא היה מנין להביא להם אוכל. הוא הדין לגבי בני משפחה חולים.

אני מספר על חוויותיי ההיסטוריות לא למטרות ספרותיות או לסתם סיפורים- אני מספר את האמת לאמיתה- תישאר לפחות היא לדורות הבאים- בכדי שדורות יהודים יוכלו לקרא ולהסיק מסקנות.

עירי בנדין שבפולין הייתה כמעט כולה עיר של יהודים, והיא נקראה ירושלים של זגלביה. עיר של תלמידיי חכמים, של סופרים. עיר שהייתה מלאה רק בטוב יהודי, בנוער שבליבו פיעמה הרוח הציונית- היו בה כל האירגונים הציונים, היו בה ישיבות. את בית הכנסת שלה באו לראות לא רק יהודים, אלא גם אישים פולנים רמי מעלה. כל בית, כמעט כל בית-תפילה או סתם חברת מתפללים מכל שכבות העם התפארו מיפי האמנות היהודית-

בנדין היהודית נודעה בעובדיה הפשוטים. בכל בית היה בית-מלאכה קטן – כל יהודי עבד במשהו אחר. את הסחורה ייצאו לשלזיה- הייתה גם הגנה בלתי מאורגנת של העם הפשוט כמו של סבלים, סנדלרים וחייטים. כדאי לציין שכאשר הנערים הנוצרים התגייסו לצבא, הם נהגו להעמיד פני שיכורים ובדרכם לגיוס "באו חשבון" עם היהודים החפים מפשע והיכו בהם  ככל שרק יכלו. כשנכנסו לבנדין יצאה לקראתם ההגנה המאורגנת.. הסבלים הפשוטים או האחים פטקס היו שוברים את עצמותיהם ונוקמים בהם. יהודים יקרים היו בבנדין.

המלחמה פרצה כידוע בספטמבר 1939. אי אפשר לומר שהייתה זו מלחמה בין פולין לגרמניה. הגרמנים פשוט תקפו את פולין והצבא הפולני מרוב פחד התפזר לכל עבר. היהודים היו הראשונים להרגיש את הנקמה- כל גסטפו לכשעצמו היה מלאך מוות. כל אחד מהם התפאר במספר היהודים שהרג- בימי הסליחות שהתקיימו בבית משפחת מלאך הוציא הגסטפו מהבית 17 גברים צעירים ובוגרים. הם יצאו במעיליהם ונורו בחצר מושל המחוז. כך גם קרה ליהודים רבים אחרים. בקיצור, היה בלתי אפשרי להימלט.

בית הכנסת  הגדול של בנדין

שבת שלפני ראש השנה- כידוע אסור היה ליהודים לצאת מהשעה 6 ועד לשעה 6. הגרמנים עם עוזריהם הפולנים שפכו בנזין דרך החלון והעלו באש את בית הכנסת ובית המדרש. זה האחרון היה כמו בית-מקדש קטן. היינו ביחד כמשפחה אחת בחדר שהיה ליד בית הכנסת. תמונות מקוריות שאבי רכש כגליות תעמולה של הנאצים ימ"ש ושלח לארצות הברית

תמונה שקבלתי לאחרונה מארכיון מפולין

שריפת בית הכנסת, היריות וצעקות האנשים שקרוביהם נורו חדרו לבתים הבוערים. היה זה גיהנום עלי אדמות שאיש אינו מסוגל לתארו- התליינים הגרמנים התפזרו לבתי היהודים, השליכו לתוכם רימונים וירו לתוך החדרים היהודים- ביתנו שאצל לייביש ליוור בזמקובה 27 החל לבעור וכדור נכנס לתוכו- העשן גרם למחנק וראינו שאנו עומדים להישרף חיים. מי שיצא החוצה נורה. נותרה רק השאלה מהו המוות הקל יותר, זה שבאש או בירי.

תמונה מקורית שאבי רכש כגלויית תעמולה של הנאצים ימ"ש ושלח לארצות הברית לאחר שהדודה שמעה שאבי שרד שלחה תמונות אלה לארץ לאחר בירור שמו הרב ישראל לרחובסקי מהעיר דיווארטתרגום של גב התמונה

דודה יקרה, דוד ומשפחה

 אני כותב לכם על אודות הטרגדיה היהודית בבנדין. כשחיות הפרא הגרמניות השמידו בצורה נוראית כל-כך את העם היהודים. כשהגרמנים השמידו את בתי המדרשים, או שסתם הוציאו מתוכם את היהודים הטובים והישרים ביותר ושרפו אותם חיים. אין בן- תרבות מסוגל לתאר לעצמו איך אפשר היה בימינו אנו לקחת חפים מפשע ולענותם בצורה כה איומה. אני שולח להם את התמונה המראה כיצד שורפים בעזרת נר יהודי מן החסידים

בחליפת השבת שלי נוקבו 3 חורים לא רחוק מהלב. הייתי בטוח שחדרו לגופי 3 כדורים- חיפשתי על גופי דם, שהרי לא יתכן להיפגע על-ידי 3 כדורים מבלי שימצא דם על הגוף- אני מבקש מאימי שתמשש בידה- הגוף יבש, אני מרגיש טוב ואיני קורס. אבל מי באותם ימים חשב על עצמו- אבא, אימא, האחות פרימט ובנה בן ה 10- כל שעשינו הוא להתייעץ בינינו כיצד למות- דעתי הייתה שהירי הוא מוות קל- נדחפתי לרוץ החוצה. אחותי אמרה לי לחכות עד לרגע האחרון- ביתיים החל להפציע מעלינו בחדרנו מעט אור שנגרם מלהבות האש. הבחנתי ב 3 החורים של חליפתי. החולצה הייתה מונחת עלי בצורה עקומה, ולכן היה מהלך הכדור גם-כן עקום ולא נגרם לי שום נזק. בחוץ המשיכו הזעקות וקריאות "שמע-ישראל" התכופות מפי הדיירים היהודים שבתיהם עלו באש.- בחצות הלילה חשבו הגרמנים שהם כבר סיימו את עבודתם המטונפת ושאיש מהיהודים לא נותר עוד בחיים. הם שבו איפא על עקבותיהם. כשהרגשנו שבחוץ נעשה שקט יותר, זחלנו החוצה מבתינו ונמלטנו אל מאחוריי ההרים- נכנסנו לביתו של מכרנו חולֶווה ששכן ליד נהר טשרנה פשֶמשה, אבל בעלת הבית הייתה נוצרייה, היא אחזה בבנה ורצתה להשליך אותנו החוצה כדי שלא תסבול מהיהודים הפשוטים והמלוכלכים. לבסוף גברו רחמיה והיא הרשתה לנו להישאר למשך הלילה אצל המכרים היהודים.

ב 6 בבוקר רצתי לראות את ביתנו נשרף לחלוטין, ולבדוק שמא אפשר עדיין לגור בו- אולם הגרמנים שביצעו את העבודה בלילה פגשו אותי ושאלו אותי: אמור את האמת, מי שרף את כל הבתים ומי אחראי לכל הגוויות השוכבות בחוץ?- לא יכולתי לומר שהם בעצמם עשו כל זאת, כיוון שפחדתי שיוציאוני להורג-

גיהנום הלילה גבה 100 קרבנות-

המעניין הוא שכשעמדתי בביתי, חישבתי מהם הדברים שנשרפו ובאילו אפשר עוד להשתמש. תוך שאני מבכה את שאירע, הגיעו פולנים נוצרים וכך אמרו לי: תן לי את זה, תן לי את ההוא- ממילא לא תחייה עוד הרבה זמן ולא תזדקקו לחפצים. לבי דאב על שכוחות האופל הפכו לשליטים הפראיים על העם המסכן והמעונה. יעצתי לנוצרים לצאת החוצה ולא לגרות את עצביי. ב 10 או 11 לפנה"צ הגיעה אחותי שבעלה נורה ע"י מכונת ההריגה- כבר אז ידענו שהצרה איומה- אבל לנו הייתה הצרה החדשה שלנו. אחורתי עזרה לי לאסוף את מעט הדברים העלובים שנותרו בבית, הלכנו לבית התלמוד- תורה ושם התיישבנו.

מועצת היהודים (היודנרט)

מועצת היהודים קיבלה מדי יום פקודות חדשות. כידוע, תכננו הגרמנים לבנות כביש מהיר מברלין למוסקבה ברוחב של 40 מטרים. בשלזיה העילית הנמצאת היום בחלק הקומוניסטי של גרמניה, העמידו בכל 10 ק"מ מחנות עובדים שכללו 400 צעירים. אלה חפרו בידיים ובעזרת מכונות בחול, העמיסו על קרונות קטנים אותם דחפו למרחק של קילומטר או שניים, עד שהגיעה רכבת קטנה ולקחה את המטען למטרת בניית הכביש המהיר. מועצת היהודים מבנדין רצתה קודם כל להתפטר מהשכבות העניות הסובלות- בניהן היו הקרבנות הראשונים שנלקחו לעבודות הפרך במחנות. ב 27/10/40 קיבלו צעירים פתקאות כדי להתייצב בבית היתומים בבנדין.

לבנו שמח בדרך- כלל על שאנו נחשבים לפרודוקטיבים. זה היה סימן לכך שמצב היהודים ישתפר ושהגזרות המוטלות עליהן תהיינה קלות יותר.

היהודים הינם עם מאמין ולכן האמנו בכול. איש לא תיאר לעצמו שעם תרבותי כמו העם הגרמני יעשה מעשים נוראיים שכאלה.

בשמחת-תורה קיבלתי פתק ממועצת היהודים שאתו צריך הייתי להתייצב השכם בבוקר בבית היתומים ומשם לנסוע לעבודה. בחדרנו, חדר מס' 1 בתלמוד-תורה פרץ וויכוח- בהיותי בן הזקונים הייתי החביב ביותר. אימא ואבא בכו בשקט והרהרו לעצמם האם עוד יזכו לשוב ולראות את יחיאל. האחיות פרימט, רוחמה-ביילה ושלושת הילדים היו גם כן במקום. שם באותו החדר הם ניחמו את ההורים ואמרו להם, הרי במו עיניכם ראיתם את הניסים שעשה אלוהים עם יחיאל שלנו. פעם אחת כשביתנו יחד עם בית הכנסת עלו באש, הוא חטף כדור. בפעם השנייה שה היה אצל אופה הלבנים כשרצה להשיג לחם. גם אז ירו בו הגרמנים וגם אז החטיאו. כך יהיה עכשיו כשיסע למחנה העבודה. אלוהים ישמור עליו היטב והוא ישוב הביתה בריא ושלם.

עתה נותרה רק השאלה באיזה מזון ובאילו בגדים לציידו, שהרי הכול נשרף. אימא מצאה שקית פשוטה ששימשה כתרמיל, היא קשרה אותה וארזה בתוכה מה שהיה לה. אבי ליווה אותי. בהתקרבנו לבית החולים של בנדין ובעברנו על פניו, הגיע בריצה המנהל. נהגו לקרא לו לייזור הצהוב. בנו בן ה 14 נתן מכה על שכמו של אבי במקל. הדבר חרה לי מאוד, לקחתי ממנו את המקל, השלכתיו מעבר לגדר בית החולים, דחפתי אותו בחוזקה והוא נפל. פחדנו מאוד מנקמה, אבל הוא הסתלק ואנחנו הלכנו לבית-היתומים. הבניין שכן הרחק מאחוריי העיר. לידו כבר נאספו מאות אנשים. כל אחד עם צרורו. הורים, ובני משפחה מלווים ואיש לא ידע שזוהי דרכו האחרונה של הבן, שזו הפעם האחרונה שהם רואים אותו. שוטרים יהודים גרשו את הצעירים פנימה, וכל המלווים חזרו לבתיהם במחשבה אולי אולי עוד יראו את ילדיהם.

השומרים עלינו היו אנשיי ס.ס. גרמנים שענדו צלביי קרס על הזרוע ולבשו מעילים שחורים. הם ארגנו קבוצות שכללו מאות אנשים והעמידו אותן. מיד צצו להם קאפואים שהיו אחראים עלינו, על האנשים מבנדין.

יענקעל'ע ארליך הפך לקאפו. 400 אנשים נוספים עמדו הכן לצעוד לתחנת הרכבת וביניהם היו 10 נערות, שיועדו כנראה לעבודות שירות במטבח. יום שלם לא קיבלנו אוכל. במשך הלילה נסענו ובבוקר הגענו לפלקינברג – עיר במזרח גרמניה בשלזיה עילית. משם הלכנו כחיילים שמאל- שמאל, אחת ושתיים. הם דרשו שנשיר. שרנו הללויה בניגון ידוע. היינו עייפים מאוד מהליכה של 10 ק"מ עד למחנה שנקרא קליינמנגרסדורף. היה זה מחנה צריפים. בכל צריף 24 אנשים ומיטות קומותיים. צנחנו עייפים.

תחילה היו המחנות

מחנות עבודה

עוד לא ידענו מה מצפה לנו מאוחר יותר. מים וחשמל לא היו. הכול היה חדש. רחצנו את פניינו בתה שקיבלנו לשתות. ביום הראשון במחנה היו רק הכנות למחנה הראשון. יהודי מבוגר בשם ציוון דיבר גרמנית ופולנית והוא שימש כמתווך, וכנותן הפקודות במחנה. אמרו שהוא משומד. עבודתנו החלה ב 2 בצהריים. בנינו את הכביש המהיר בק"מ העשירי. בכל 10 ק"מ נמצא מחנה דומה עם תנאים דומים. חפרנו חול והעמסנו על משאיות. זו הייתה עבודה פיזית קשה. הקפואים היהודים היו המזרזים ודאגו לכך שההעמסה תימלא עד תומה. לחלשים בינינו היה זה הגיהנום הראשון. את המכות הראשונות הם קיבלו משום שמפאת החולשה לא הצליחו לעבוד.  הטענה נגדם הייתה שהם עצלים ואינם רוצים לעבוד. ביניהם היו יהודים מלומדים, תלמידיי חכמים. הם אכלו מעט מטעמיי כשרות ולכן נפלו כזבובים. בהתחלה עוד לא היינו רגילים למרק הדליל שבסיר ול 300 הגרם לחם שניתנו מדי יום. אבל, אז עוד אפשר היה לקבל חבילות מזון מהבית. אלה היו הצלה פורתא ורוממו מעט את מצב הרוח. עוד מותר היה לכתוב גלויות ועוד היה למי לכתוב. המשפחות בבית עוד היו בחיים. אצלן היה המצב גרוע בהרבה מן המצב אצלנו, אבל אנחנו לא ידענו זאת, כי הגלויות נכתבו ביידיש מגורמנת בגלל הצנזורה הגרמנית. כך המשפחות בבית ואנחנו כתבנו שאצלנו הכול טוב. אבל כשרצינו לכתוב דברים אמיתיים, מסרנו דרישת-שלום לאופה. אז הבינו בבית שאין לנו מספיק אוכל. ומן הבית כשדרשו בשלום הסבא- רבא, ידענו שהמצב שם מר כמוות. החורף התקרב. החול באתרי הבניין קפא ואי אפשר היה להמשיך לחפור. נשארנו במחנה. אלא שלא ארך הזמן והגיעה פקודה שנצא לנקות מן השלג את הדרכים שמאחורי פלקנברג. לא היינו לבושים כהלכה, ותמיד רעבים. הסתדרנו ברביעיות, לקחנו אתיי חפירה לחול והלכנו. בדרכים השתוללו סערות שלג. נשימותינו נעתקו. החברֶה השתעלו והתעלפו מחולשה. על השלג הישן והרטוב כבר נערם זה החדש. אין לנו היכן להסתתר מפני הקור, סערות השלגים והכפור. לאחר שהות של 10 שעות בחוץ, פקדו עלינו להתכונן לחזור. הוכרחנו לסחוב משאות כבדים על כתפניו המעולפות והחלשות למרחק של 10 ק"מ.

במחנה הראשון ב 1940 לא היו מלכתחילה מכות רבות, אבל עוניינו בעבודה קשה וברעב.  למנהל הגרמני של המחנה קראו קרַמֶר. ביצוע העונש הראשון היה כששני בחורים ניסו לברוח וחשבו שיצליחו להגיע לביתם. השניים הסתלקו מהעבודה לכפר לבקש לחם כדי שיהיו מסוגלים להמשיך בדרכם לבית בבנדין.

איזה גרמני לא היה נאצי?

הבחורים הוחזרו למחנה והולקו עד זוב דם. נשאלה השאלה: איזה עונש להטיל עליהם? מנהל המחנה קרמר, סוחר בעברו, ציווה לערוך מסדר ל400 היהודים, כולל ל 10 הנערות. הוא פקד להביא לו גלגל, הניחו על השולחן שבגרש המסדרים והורה לחמשת הקפואים להלקות בציר של דלת 10 מלקות על ישבנם של שני הבחורים. אלה נאנקו מכאב המכות והנערות בכו. זו הייתה המתנה הראשונה במחנה הראשון בקליינמנגרסדורף.

 

תרגום מיידיש: דר' לאה גרפינקל.

פורסם בקטגוריה מאמרים בנושא יודאיקה, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.